מוזיקאים ותיקים, תשאירו את פסטיבל הפופ של גלגלצ לצעירים

אנה זק, עדן בן זקן ונונו (צילום: שי תמיר)
אנה זק, עדן בן זקן ונונו (צילום: שי תמיר)

גלגלצ תחגוג 30 שנה בפסטיבל מוזיקה ענק, ועם פרסומו של הליינאפ הראשוני החלו להישמע זעקות על הדרתם של אמנים מבוגרים מהרשימה. אבל האמת היא שהגווארדיה הוותיקה שולטת בתחום ההופעות בארץ, וגלגלצ תמיד הייתה יותר בקטע של מוזיקה ישראלית חדשה (כמו כן: עד מתי תקראו לעברי לידר "צעיר"?)

18 באפריל 2023

הכל התחיל, כמו תמיד בעידן שבו אנחנו חיים, בציוץ אחד קטן. היה זה ציוץ של כתב התרבות של Ynet, רן בוקר, שהתייחס לפסטיבל גלגלייב, זה שיחגוג 30 שנה לתחנת הרדיו גלגלצ. הפסטיבל התכבד במיטב השמות של הפופ הישראלי העכשווי: סטטיק, אנה זק, אגם בוחבוט, נועה קירל. אתם יודעים. המסגור שבוקר בחר להעניק לידיעה המשמחת היה קודר יותר: "גלגלצ חוגגת 30 בפסטיבל גדול, לפי רשימת האמנים שהופצה היום: אין שם אף אמן מבוגר", סוף ציטוט.

אפשר להתווכח עם נכונות הטענה הזו – רשימת האמנים שהתפרסמה אינה סופית (לטענת המארגנים) וגם בה אפשר למצואי אמנים יחסית מבוגרים: עברי לידר, למשל, כבר בן 50. הראל סקעת יחגוג באוגוסט הקרוב 42. עילי בוטנר בן 45, רן דנקר בן 39 ואפילו הראפר פלד – איך הזמן טס – כבר בן 36. גם אם "גיל זה רק מספר", הרי ברור שהיצירות של לידר, סקעת ובוודאי בוטנר פונות לקהל הרבה יותר מבוגר מזה שכנראה ינכח בפסטיבל. הצעירים שבקהל, שאמורים להיות רוב מוחץ מרוכשי הכרטיסים, יחפשו על הבמה את מי שקרובים אליהם – קירל בת ה-22, בוחבוט בת ה-19, אנה זק בת ה-22 וכו'. אם כבר, הרשימה הזאת מוטה לטובת אמנים מבוגרים יותר.

צעיר לנצח. עברי לידר (צילום: ינאי יחיאל)
צעיר לנצח. עברי לידר (צילום: ינאי יחיאל)

גם אם נתנתק מדיונים אייג'יסטיים לאללה על מי נחשב "מבוגר" ומי נחשב "צעיר", צריך לזכור מי מארגנת את הפסטיבל: גלגלצ. תחנה שאופייה, רוחה ומטרתה מאז הקמתה היו להביא לפלייליסט פופ ישראלי חדש (לא תמיד בהצלחה). מי שכיוונן את הסקאלה שלו לגלגלצ, חיפש את הדברים העדכניים, מה שקורה עכשיו, מה שעובד היום. בשביל מוזיקה "מפעם" תמיד אפשר לחזור בסופי השבוע לתחנות שמקדישות את עצמן למוזיקה ישראלית קלאסית – דוגמת "שבת עברי" של 103 או "סוף שבוע געגוע" של כאן גימל (וזה כיף אדיר); וזה עוד בלי שדיברנו על "ארבע אחרי הצהריים" המיתולוגית של האחות הגדולה, גלי צה"ל.

לא חסרות תחנות שמקדשות את הישן והטוב. גלגלצ אף פעם לא היתה שם. מאוד הגיוני שתחנה שמשדרת פופ, גם תחגוג בפסטיבל עם כוכבי הפופ של התקופה. אף אחד לא ציפה מ-MTV בשנות התשעים לערוך מחוות לניל יאנג. מעבר לטענות הנקודתיות, יש כאן טענה רחבה יותר – ולא רק בוקר משמיע אותה. בסוף חודש ינואר, המוזיקאי (האגדי) חנן יובל התראיין לכאן 11 וטען שאמנים מבוגרים מושפלים כאן. "כשמגיע אמן מבוגר, הם משפילים אותו על אלף שקל במשא ומתן והם יודעים שהוא נורא רוצה להופיע", כך הוא טען. "שמות כמו שלום חנוך, שלמה ארצי ומרגלית צנעני הם היוצאים מהכלל – שממש לא מעידים על הכלל".

חי ובועט ויוצא מן הכלל. שלום חנוך בהופעה (צילום: תילי שרון ליבנה)
חי ובועט ויוצא מן הכלל. שלום חנוך בהופעה (צילום: תילי שרון ליבנה)

חנן יובל הוא אייקון במוזיקה הישראלית ואני בטח לא אהיה האיש שיזלזל בחוויה האישית שהוא עובר. אבל כשאתה קורא את הציטוט הזה (או את נחרות הבוז של בוקר), נותר לך רק לשאול: האם ראיתם לאחרונה לוח הופעות מוזיקה בישראל? כי בתכל'ס, כבר שלושים-ארבעים שנה שהופעות המוזיקה בישראל מפוצצות בגווארדיה הוותיקה. בלוק שלם של אמנים ותיקים (ומעולים) הם האנשים שממלאים קיסריות, מופיעים שוב ושוב בזאפה ומפוצצים את היכל התרבות. שלמה ארצי, יהודה פוליקר, גידי גוב, דני סנדרסון, מתי כספי, שלום חנוך, ריטה, רמי קליינשטיין, יהורם גאון, ריקי גל, ערן צור, ברי סחרוף – הרשימה בלתי נגמרת.

עם כל הכבוד לרביד פלוטניק או טונה שעושים את שלהם ומפציצים, בסופו של דבר מי שמופיעים באולמות הגדולים, רוב הזמן, הם עדיין האמנים הוותיקים והמבוגרים. וזה מעולה, עיני לא צרה בהם לשנייה, כי היצירה שלהם היא מה שחשוב והקהל (באופן חוצה גילים) מקבל את האמנות שלהם באהבה ודורש לראות אותם. הביקוש הגדול מייצר גם את ההיצע – ונותן לנו עוד ועוד מהמוזיקה שלהם, להנאת כל הצדדים.

יש מקום לכולם, אבל זוזו. רביד פלוטניק וטונה (צילום: ארתור לנדה/לינקטון)
יש מקום לכולם, אבל זוזו. רביד פלוטניק וטונה (צילום: ארתור לנדה/לינקטון)

מי שלא מגיע למעמד הזה – הם אמנים שלא הצליחו להתאים את עצמם. זה קורה בכל עולם המוזיקה – יש התפתחות טבעית של הזמן ושל טעם הקהל, והחוכמה היא למצוא את הדרכים להתעדכן ובעיקר להישאר בקשר עם הקהל. חנן יובל הוציא שני אלבומים בלבד בעשרים השנה האחרונות – וזו כמובן זכותו, הקטלוג שלו מספיק עשיר במוזיקה נהדרת. אבל כשאתה לא רלוונטי מספיק אין פלא שפחות זוכרים אותך או פחות שמים אליך לב. זה לא נובע מ"אייג'יזם", כמו פשוט מהעובדה שהעולם משתנה. ומוזיקאים צריכים להשתנות יחד איתו.

בשורה התחתונה, אם יש מדינה שמוכיחה ש"יש מקום לכולם" זו ישראל. מדינה שבה הקהל מסוגל לנהור בהמוניו גם לאיחוד של "כוורת" וגם לאיחוד של טונה ופלוטניק, לפעמים אותם אנשים ממש. כי מוזיקה היא לא משחק סכום אפס – בטח לא היום, כשבספוטיפיי אתה יכול לשמוע שיר של רוחמה רז רגע אחרי שיר של נונו (תאמינו לי, ניסיתי. זה מעולה). ההפרדות המלאכותיות שנוגעות לגיל הן ריקות מתוכן. מוזיקה טובה ונוגעת תגיע לקהל הרחב, בין אם המבצע הוא בן 17, 47 או 77. פשוט תנו למוזיקה לנצח והכל יהיה בסדר.