היינו בפסטיבל הסרטים בחיפה ומצאנו שצפוף באוזן (וכמה המלצות)

אחד הדימויים המרכזיים שעולים מהסרטים של פסטיבל חיפה 2022 הוא האוזן. איבר השמיעה הפגיע, שמשמש אותנו לתקשורת ולחוויה של העולם שסביבנו, מניע את העלילה של כמה מהסרטים הבולטים בפסטיבל ומקבל ממדים סמליים בסרטים אחרים. איור של אוזן מעטר את הפוסטר של "המבחן" של שווקאט אמין קורקי, שהוא הסרט האפקטיבי ביותר שראיתי בימיו הראשונים של הפסטיבל. הסרט מספר על רוז'ין, צעירה השואפת להתקבל לאוניברסיטה בעיר סולימאנייה שבכורדיסטן העיראקית. אם לא תתקבל ללימודים אביה השוטר יאלץ אותה להתחתן, והיא מאוד לא רוצה ליפול למלכודת שאחותה הבכורה שילאן נלכדה בה. סיכוייה של רוז'ין לעבור את החומה של שש בחינות הכניסה נמוכים מאוד, ולכן שתי האחיות פונות בסתר אל קבלן בחינות שבעבור תשלום של אלף דולר לבחינה מספק ותשובות לשאלות, ובלוטות'.

רוז'ין תוחבת את הבלוטות' עמוק לאוזן המוסתרת מתחת לחיג'אב, ואחותה מקריאה לה את התשובות ברגע שהן מגיעות לידיה. המבצע המורכב של אספקת התשובות במהלך הבחינה נתקל בג'מאל, משגיח בבחינות שהחליט להילחם בתופעה שממדיה הרחבים הולכים ומתבהרים במהלך הסרט. אוזנו המדממת של תלמיד שנתפס בשעת מעשה נחווית באופן פיזי ממש על ידי הצופים, ומייצרת דאגה לגורלן של האחיות, עם זאת שאנחנו מזדהים גם עם מאבקו של ג'מאל. "המבחן" הוא שילוב מרתק, מלחיץ, עתיר אירוניה, לפעמים מצחיק מאוד אך גם מועך לב, של מותחן מורכב מבחינה מוסרית ודרמה חברתית על דיכוי נשים. דיווחים חדשותיים על מלחמות הכורדים בדאעש שנשמעים במהלך הסרט מזכירים לנו שאילו כוחות האופל היו מנצחים, רוז'ין אפילו לא היתה מקבלת הזדמנות לרמות בבחינות. (הקרנה נוספת: שבת, 15:00)

אוזן פגועה מתנוססת גם במרכז "לחצות את הקווים" הנשכני של אורסולה מאייר. מאייר שבה ועוסקת בסרטיה במשפחות גרעיניות והאופן שהן מגדירות עצמן מול העולם (ב"אחות" אנחנו מגלים רק בשלב מאוחר שאחותו הגדולה של הילד שעליו מסופר היא בעצם אמו). הסרט מתחיל במריבה משפחתית סוערת שבמהלכה מרגרט (סטפני בלנשו) דוחפת את אמה (ולריה ברוני-טדסקי המצוינת), והיא נופלת על הפסנתר ומאבדת את השמיעה באחת מאוזניה. מרגרט, הנוטה להתפרצויות אלימות, מקבלת צו הרחקה מהבית למשך שלושה חודשים. משום שאינה מקפידה על הכללים, האם כריסטינה, פסנתרנית קלאסית שהפסיקה להופיע כשמרגרט נולדה, שולחת את הבת הצעירה מריון לסמן את הטריטוריה האסורה – היא צובעת מעגל כחול שמקיף את הבית ברדיוס של מאה מטר.

>> ויש לנו עוד 9 המלצות לסרטים המסקרנים ביותר בפסטיבל

מהר מאוד אנחנו מתרשמים שכריסטינה היא דרמה קווין ואמא מאוד בעייתית. האוזן הפגועה שעליה היא מתלוננת כל הזמן היא גם דימוי לכך שאינה מקשיבה לבנותיה (הזעם התחיל מזה שכריסטינה אמרה למריון שהשמלה שלבשה משמינה אותה). מריון מאמינה בכל ליבה באלוהים הטוב ומרגרט הדואגת לאחותה הצעירה מגיעה מדי יום לפגוש אותה בגבולות המעגל ולתת לה שיעורי מוזיקה. הדימוי הפורה של המעגל הטריטוריאלי מניב הרבה רגעים חדים ולפעמים פוצעים ב"לחצות את הקווים", שגם אם לא הכל בו מוצדק דיו (כמו דמות המאהב הצעיר של האמא), הוא לא מפסיק לסקרן, לעניין ולגעת. (הקרנה נוספת: שישי, 15:00)

לוולריה ברוני-טדסקי יש סרט נוסף בפסטיבל, הפעם כבמאית. סרטה החמישי "צעירים לנצח", שאותו כתבה (עם נעמי לבובסקי) בהשראת ימיה כסטודנטית בבית הספר למשחק בנאנטר בשנות השמונים, הוא סמי-אוטוביוגרפי. נדיה טרשקביץ המקסימה מגלמת את בת דמותה של ולריה הצעירה, בת למשפחה מאוד עשירה שמתקבלת לבית הספר אחרי אודישן סוער, ומתאהבת עד כלות בתלמיד נרקומן הלוקה במרה שחורה. חברו הטוב ביותר נשוי לאישה שאובחנה כחולת איידס, ומשום ששכב עם רוב תלמידות המשחק מתעוררת בהלה שכולן נדבקו. לואי גארל נהדר בתפקיד פטריס שרו, במאי התאטרון והקולנוע המפורסם ("המלכה מרגו"), שביים הצגות בבית הספר (והטריד מינית תלמידים). זה סרט שובה לב שסוחף אותנו אל תוך החוויה של הצעירים הלהוטים לטרוף את החיים ולאבד את עצמם על הבמה. (הקרנה נוספת: שבת 18:00)

>> אם כבר אתם מבקרים בפסטיבל, כדאי שתאכלו באחת מ-25 המסעדות הכי טובות בחיפה

אוזניים אטומות יש גם ב"לחיות", רימייק בריטי ל"איקירו", יצירת המופת של אקירה קורוסאווה מ-1952. סרטו של אוליבר הרמנוס (על פי תסריט מאת קזואו אישיגורו זוכה פרס נובל לספרות) מתרחש בלונדון של 1953, וכמו המקור הוא עוקב אחר עובד עירייה שכל חייו עסק בלדחות בקשות של תושבים או להעביר אותן לאגפים אחרים שהעבירו אותם לאגפים אחרים וחוזר חלילה. רק כשהוא מגלה שהוא גוסס מסרטן הוא מחליט לשלוף תיק קטן אחד מתוך הערמה ולטפל בו באופן אישי. ביל ניי נפלא בתפקיד הבירוקרט שמתעורר לחיים, ואיימי לו ווד ("משחקי הכס") מתוקה כפקידה שמקדישה לו תשומת לב. בחלקו הראשון של הסרט הבימוי המוקפד והמסוגנן עובד יפה עם המרחבים של בניין העיריה, ועם החליפות והמגבעות והקשיות הבריטית הידועה. אבל חלקו השני, שבו עמיתיו של הגיבור משחזרים אחרי מותו את פעולותיו בשבועות האחרונים לחייו ומנסים לפענח מה זה אומר עליהם, מקוצר ומזורז, והסרט מאבד מכוחו. "לחיות" מאוד מכבד את "איקירו", ואינו חורג ממנו (פרט לסיקוונס קצר ויפה של הבזקי פלשבקים של הגיבור לימים שהיה צעיר עם תקוות), ובסופו של דבר אנחנו נשארים עם השאלה הישנה – בשביל מה בעצם היה צורך ברימייק. (הקרנה נוספת: שני, 14:30)

"פאקינג בורנהולם" החל את דרכו כפודקאסט לפני שהפך לסרט בידי הבמאית המוכשרת אנה קאזיאק. כמו "לחצות את הקווים" של אורסולה מאייר, גם הסרט הזה בוחן חוסר תפקוד משפחתי, אבל כאן זה קורה הרחק מהבית, והבמאית עומדת לצידה של האם למול הגברים. שני זוגות פולנים עם ילדים יוצאים לנופש על האי הדני בורנהולם, כשם שעשו בשנים קודמות. הפעם ההרכב קצת שונה, כי דויד הגרוש מגיע עם בת זוגו החדשה ועם בנו שאותו הוא רואה רק לעיתים רחוקות. כשלמדו יחד באוניברסיטה, דויד ומאיה היו בני זוג, אבל היא עזבה אותו ועכשיו היא נשואה להוברט (השחקן הפולני המוביל מאצ'יי שטור) ויש להם שני בנים. הוברט, כך נראה, מקדיש את רוב תשומת ליבו לאופניו היקרים, על חשבון משפחתו. זה עובר בשלום עד שהבן הקטן חוזר באמצע הלילה מהאוהל שבו ישן עם אחיו הבכור ועם הבן של דויד, ונראה שחווה אירוע טראומטי כלשהו. מאיה מנסה להבין מה קרה באוהל, בעוד הגברים מעדיפים לא לראות ולא לשמוע, וזה מתניע את הדרמה המפולפלת של הסרט. קאזיאק צובעת את הדינמיקה בין ארבעת הבוגרים בגוונים אירוניים ובונה את הדרמה מסדרה של התפוצצויות קטנות, כמו שקית פופקורן שהולכת ותופחת במיקרוגל עד לסיום המהדהד. (הקרנה נוספת: שבת 15:00)