9 המלצות שוות לפסטיבל הסרטים בחיפה

פסטיבל הסרטים ה-38 של חיפה (8-17 באוקטובר) מתנאה במבחר סרטים זוכי פרסים מהפסטיבלים של קאן, וונציה וברלין, ובכמה שמות גדולים כמו אלכסנדר סוקורוב ("אגדה"), פול שרדר ("הגנן הראשי"), כריסטיאן מונג'יו ("מבט מבפנים"), אורסולה מאייר ("לחצות את הקווים"), פטריס לקונט ("המפקח מגרה") וסטיבן פרירס ("למצוא את ריצ'ארד"). עשור למותו בתאונה של ענק הקולנוע תאו אנגלופולוס, שהתארח בפסטיבל יותר מפעם אחת, יש גם מחווה הכוללת עותקים דיגיטליים חדשים של ארבעה מסרטיו. בתחרות הישראלית ישתתפו כמה מהסרטים שבלטו בתחרות על פרס אופיר. להלן תשע המלצות על סרטים שכדאי לשים לב אליהם.

עדיף כבר המוות

נטליה סינלניקובה היא בת למשפחה יהודית שהיגרה מסנט פטרסבורג לגרמניה ב-1996 בשל נסיבות פוליטיות ואנטישמיות. הרקע הזה מהדהד בסרטה הארוך הראשון – סאטירה סוריאליסטית שנונה ואפלה המזכירה בטעמה את הקולנוע הנשכני של יורגוס לנתימוס ("הלובסטר"). הסרט מתרחש במגדל דירות אלגנטי ומאובטח בקצה היער, שבו נאבקים לשרוד חסרי המזל. הבניין מציע פעילויות תרבותיות וספורטיביות, וקשה מאוד להתקבל לגור בו כי לוועדת הקבלה יש כללים נוקשים. אנה היהודייה, העובדת כקצינת הביטחון של הבניין, מתגוררת בו עם בתה שמסרבת לצאת מחדר האמבטיה בשל פוביה כלשהי. כשכלבו של אחד הדיירים נעלם, הקהילה נכנסת לסחרור של פרנויות וחשדות. הסרט ניחן בעיצוב קר ומדויק, ואף שהוא מתרחש במקום לא מוגדר, העובדה שהוא דובר גרמנית תורמת לאפקטיביות שלו.

הבוס הטוב

חוויאר בארדם הוא בעליו של מפעל לייצור מאזניים, שמנסה לאזן בין חיי המשפחה לבין ניהול המפעל באופן שיספק לו את הפרס אליו הוא משתוקק. על הגשמת המטרה מאיימים מפוטר שמפגין בעקשנות מחוץ למפעל, עובד ותיק שמפשל שוב ושוב בגלל שראשו נתון בעניינים אחרים, ומתמחה צעירה שהבוס שוכב איתה ואז מבין שהיה עדיף לא לעשות זאת. סרטו של פרננדו לאון דה ארנואה ("ימי שני בשמש") מתפרס על פני שבוע לחוץ בחייו של הבוס הפחות טוב מכפי שהוא מציג את עצמו. הקומדיה השחרחרה הזאת זכתה בהמוני פרסים ברחבי העולם, שרובם הלכו לבארדם. והוא אכן מעולה ומחזיק אותנו מעוניינים אף שהסרט המבדר הזה פחות חד מכפי שיכול היה להיות.

השכן שלי אדולף

בתחרות לקולנוע ישראלי עלילתי משתתפים כמה סרטים שכבר זכו לתשומת לב, בהם "ולריה מתחתנת" הנהדר של מיכל ויניק שהיה מועמד ל-14 פרסי אופיר (וזכה בפרס התסריט), ו"בתולים" של מאור זגורי שהיה מועמד לחמישה. אני רוצה לכוון אתכם דווקא לסרט שנותר מחוץ לתחרות על האופיר: "השכן שלי אדולף" של לאון פרודובסקי ("חמש שעות מפריז") מספר על מר פולסקי (השחקן הסקוטי דיוויד היימן), ניצול שואה נרגן המתגורר בבדידות מזהרת בבית על גבעה בדרום אמריקה של 1960. בדידותו מופרת כשלבית בחצר הסמוכה עובר גרמני מסתורי (אודו קיר) עם כלב זאב שפולש לחצרו וגורם נזק לשיח הוורדים השחורים ששתל לזכר אשתו האהובה. פולסקי מתחיל לחשוד שהשכן שלו הוא אדולף היטלר, וכשהאנשים בשגרירות הישראלית לא לוקחים אותו ברצינות, הוא מנהל חקירה משל עצמו. פרודובסקי יצר דרמה קומית מרירה, ערמומית ומפתיעה, שנשכרת המון מהופעתו המעולה של היימן.

איקירו

לאחרונה הוזמנתי על ידי המגזין הבריטי "סייט אנד סאונד" להשתתף בסקר עולמי של הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים, וכללתי בעשיריה שלי את יצירת המופת האינטימית, המחוכמת והכה מרגשת של אקירה קורוסאווה מ-1952. זה סיפורו של פקיד עירייה מזדקן בשם ווטנבה (טקשי שימורה) המגלה שהוא גוסס מסרטן. לראשונה בחייו הוא מבין שמעולם לא התענג על דבר ושלא השיג כלום בחייו. אחרי שהוא מבזבז את חסכונותיו על שתייה, הוא חוזר למשרד ומקדיש את כוחותיו האחרונים להגשמת בקשתם של תושבי אחת משכונות טוקיו להקים גן שעשועים לילדים. חציו השני של הסרט מוקדש לטקס האשכבה של ווטנבה, שבו המשתתפים מרכיבים יחדיו תמונה של ימיו האחרונים. זאת אלגיה הומניסטית מפעימה המנסחת מסר עז – אנחנו מה שאנחנו עושים. לצד "איקירו" יוקרן בפסטיבל הרימייק הבריטי החדש "לחיות", עם ביל ניי בתפקיד הראשי, שזכה לשבחי הביקורת בחו"ל.

סרג'יו לאונה – האיטלקי שהמציא את אמריקה

אף פסטיבל אינו שלם ללא סרט תיעודי על קולנוע. ואין קולנוען שמגיע לו סרט יותר מסרג'יו לאונה, ששינה את פני המערבון (והקולנוע בכלל), ויצר את כמה משיאיו, בהם "הטוב, הרע והמכוער" ו"היו זמנים במערב" (שגם אותו כללתי ברשימה ששלחתי ל"סייט אנד סאונד"). סרטו של אורח הפסטיבל פרנצ'סקו ציפל מתכבד בשורת דוברים מפוארת – טרנטינו, סקורסזה, ספילברג, איסטווד, דה נירו, מוריקונה, דארן ארונופסקי, דמיאן שאזל, ועוד קולנוענים מהוללים מרחבי העולם שמפליגים בשבחי האיש ואומנותו. אם אתם אוהבים את לאונה לא תרצו להפסיד את הסרט, אבל גם לא תמצאו בו תובנות עמוקות. החלק המעניין ביותר מוקדש לתלאות ההפקה של אפוס הגנגסטרים "היו זמנים באמריקה" שבו המפיק ארנון מילצ'ן מספר איך פגש את לאונה לראשונה, וג'ניפר קונלי נזכרת איזה איש נחמד ומגונן הוא היה.

השדכנית

תובה גונדל, בת למשפחה מוסלמית אמידה ואוהבת בלונדון, עזבה את הלימודים בגיל 21 והצטרפה לדאעש. במהלך שנותיה בסוריה היא הספיקה להינשא שלוש פעמים, והפכה לתועמלנית של הארגון דרך שלל חשבונות בטוויטר. משום שגייסה כלות עבור לוחמי המדינה האיסלמית היא זכתה בתקשורת המערבית לתואר "השדכנית". בנדטה ארג'נטיירי איתרה אותה במחנה בשבי הכורדים וראיינה אותה במשך כשבועיים. הסרט התיעודי הזה הוא בעיקרו אותו ריאיון מ-2019, משובץ בקטעי ראיונות עם אנשים אחרים – לוחמת כורדית, ניצולה יזידית, חוקר טרור בריטי – שסותרים את דבריה של גונדל, המציגה עצמה כבחורה טובה שנפלה בפח ולא גרמה שום נזק לאף אחד. הסרט וגונדל, שמדקלמת בחיוך תשובות לא מתחייבות ולא משכנעות, אינם מספקים הסברים לכמה משאלות היסוד, ונראה שנצטרך לחכות עוד שנים עד שהעננה תתבהר. כמה מהקטעים היותר מעניינים מצולמים במחנה שבו שוהות כלות דאעש עם צאצאיהן – רובן, כך נראה, עדיין שבויות באמונתן.

פיסת שמיים

הנציג של שווייץ לאוסקר הוא סרט פסטיבלים בהילוך איטי, שבהדרגה צובר עוצמה רגשית. זה סיפור פשוט על מרקו, עובד חווה בכפר בהרי האלפים שמתאהב באנה, אם לבת קטנה. השניים מתחתנים והילדה קוראת למרקו אבא, אבל אז מאובחן אצלו גידול במוח, ואופיו משתנה מקצה לקצה. מיכאל קוך ליהק לסרטו את תושבי האזור שבו צילם את הסרט, ונוכחותם מעניקה לו תחושת אותנטיות עזה. הפיזיות הפשוטה של הדמויות מקבלת ממד רוחני ופיוטי באמצעות מקהלה הממוקמת באתרי טבע מרהיבים ושרה את סיפורן בקולות שמימיים.

הבשורה על פי יהודה

ספרו האחרון של עמוס עוז המתרחש בירושלים של 1959 זכה לעיבוד קולנועי יפה מידיו של דן וולמן. יובל ליבני מגיש הופעה שובת לב כשמואל אש, סטודנט שנטש את לימודיו באוניברסיטה העברית ועובר להתגורר בביתו של גרשום וואלד (דורון תבורי המצוין), אינטלקטואל נכה וחולה שאיתו הוא מנהל שיחות כדי לעורר אותו. השניים דנים בתזה הזנוחה של אש שמציגה את יהודה איש קריות כשליחו הנאמן ביותר של ישו, וגם באירוע הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל תוך התעלמות מתושביה הערבים. בין השיחות אש מתאהב בעתליה (עינב מרקל), אלמנת בנו של וואלד, על אף אזהרותיו של וואלד שמוטב לו לא ליפול באהבה אליה (הסרט עוסק גם בשפה שבה אנחנו מגדירים דברים). הדמויות החיות והמתות נחשפות בפנינו בהדרגה בסרט צנוע על רעיונות גדולים שמותיר הד.

קאוס

חמישה סיפורים סיציליאניים מאת לואיג'י פירנדלו עובדו למסך על ידי האחים טביאני לאחד מסרטיהם הטובים ביותר. המוזיקה הנפלאה שהלחין ניקולה פיובאני (13 שנים לפני "החיים היפים") תורמת המון לקסמם הייחודי של הסרטים, שכל אחד מהם ניחן בטעם ובסגנון שונה. זכורה במיוחד המעשייה הקומית "הכד", על מתקן כדים שנלכד בתוך כד גדול שתיקן עבור האדון הפיאודלי המסרב לשחררו משם. לצד הסרט מ-1984 יוקרן "לאונורה אדיו", עיבוד חדש של פאולו טביאני לסיפור נוסף מאת פירנדלו, שנוצר כמחווה לאחיו הבכור ויטוריו שהלך לעולמו לפני ארבע שנים.

פסטיבל חיפה, 08.10-17.10. פרטים נוספים וכרטיסים כאן