קצת סולידריות: אין לנו זכות להתעלם מסרטי זכויות האדם האלה

זו שנתו העשירית של פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם בסינמטק תל אביב, ובמהלך עשרת ימיו (החל מה-1.12 ועד ל-10.12) יוקרנו בו סרטים ישראלים ובינלאומיים, רובם הגדול תיעודיים, אך יש גם עלילתיים. לרגל המונדיאל הידוע לשמצה בקטאר, יש השנה קטגוריה המוקדשת לסרטים העוסקים בספורט וזכויות אדם. את "הצדעה" מ-2008, שחוזר לרגע באולימפיאדת 1968 במקסיקו סיטי שבו האצנים טומי סמית' וג'ון קרלוס הניפו את אגרופיהם על דוכן המנצחים בהצדעת הכוח השחור (ונענשו על כך קשות), ראיתי לפני כמה שנים בטלוויזיה, ואני זוכרת אותו לטובה. מבין החדשים בחרתי להמליץ על שלושה סרטים תיעודיים שריגשו אותי כל אחד בדרכו.

הטיסה האחרונה הביתה

אלי טימונר היה יזם יהודי שב-1972 ייסד חברת תעופה לואו קוסט בשם אייר פלורידה שזכתה להצלחה גדולה (באותם ימים הוא הצטלם עם הנסיך צ'רלס ועם בן גוריון). עשר שנים אחרי כן, בגיל 53, הוא חטף שבץ, והפך למשותק בחצי גוף. חבר המנהלים של החברה שלו נרתע ממנהל שנשען על מקל, ופיטר אותו. אבל לא על זה הסרט. ב-2021, בהגיעו לגיל 92, טימונר כבר לא שלט בגופו, וביקש לשים קץ לחייו. אשתו וילדיו תמכו בו, וחוקי קליפורניה מאפשרים לו לקבל מהמדינה תרופה שתעשה זאת בשבילו, כל עוד שני רופאים מאשרים והוא מסוגל להחזיק את הכוס בידו שלו.

בתו הקולנוענית, אונדי טימונר, תיעדה את 15 הימים שחלפו בין אישור הבקשה ועד פרידתו מהחיים, מוקף בכל בני משפחתו. במהלך הימים האלה טימונר נפרד בזום מחברים וקרובי משפחה רחוקים, מספר בדיחות גסות, ואף זוכה להפתעה נחמדה. בתו השנייה, הרבה רייצ'ל, מנחה אותו להסיר מעליו את רגשות האשמה הישנים לגבי כספים שאיבד, ולראות עד כמה הוא אהוב על ידי כולם. וכך הסרט היפה והמרגש הזה שכולו חסד ורוממות רוח, הופך למעין גרסה תיעודית ויהודית של "איזה חיים נפלאים".

לירה

לירה מקי היתה עיתונאית חוקרת מדרי שבצפון אירלנד. במהלך התפרעויות נגד הסכם יום שישי הטוב באפריל 2019, כדור תועה שנורה מאקדחו של חבר ארגון ה-IRA החדש, שם קץ לחייה. היה היתה בת 29, ונראתה בת עשרה. המונים באו ללווייתה, בהם גם ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי. סרטה התיעודי של אליס מילר מעצב דיוקן אינטימי, עצוב ומעורר השראה של האישה הנחושה, חסרת הפחד ושובת הלב הזאת. בגיל 16 לירה מקי פרסמה את הכתבה הראשונה שלה, על התאבדות בקרב בני נוער בצפון אירלנד, ומשם המשיכה לעוד כתבות תחקיר על השלכות הסכסוך הפוליטי המתמשך על החברה בצפון אירלנד. היא עשתה לעצמה שם גם כדוברת של הקהילה הגאה.

כשחתמה על חוזים עם הוצאות לאור לפרסום שני ספרים (הראשון נועד לעסוק בהיעלמותם הלא פתורה של שני ילדים), היא זכתה לכותרות בעיתונים כמי שתוארה כקול של דורה. לצד שיחות עם אמה, אחותה ובת זוגה (שמספרת איך לירה לא התאפקה והראתה לה תצלום של טבעת האירוסים שקנתה לה עוד לפני שביקשה את ידה), הסרט כולל שלל קטעי ארכיון שבהם לירה מבטאת את תפיסת עולמה. לא שמעתי על לירה מקי עד שצפיתי בסרט, ובמהלכו התאהבתי בה לגמרי וכאבתי את כאבם של מכריה ושל מולדתה.

סאנסו ואני

הצעיר המקסיקני סאנסו נשפט למאסר עולם ללא חנינה בשל חלקו ברצח. הוא אינו חף מפשע, אבל הוא מאמין שנשפט לחומרה ושיום יבוא והוא יצליח להשתחרר מהכלא בקליפורניה. כמה שנים אחרי ששימש כמתורגמן במשפטו, הקולנוען רודריגו רייס חוזר אל סאנסו ומבקש לעשות עליו סרט. הנהלת בית הכלא מסרבת לאפשר לסאנסו להצטלם "כדי לא לתת לו פרס", ולכן רייס מלהק במקומו נער אחר. שיחותיהם המצולמות מבוססות על התכתובת הארוכה של רייס עם סאנסו. בניסיון להבין איך ילד ממקסיקו גדל להיות אסיר עולם בכלא אמריקאי, רייס חוזר לעיר שבה נולד וגדל, ומשחזר את סיפור חייו במעין גרסת סינמה וריטה של דוקו-דרמה. לתפקידי קרובי משפחתו של סאנסו – חלקם כבר אינם בין החיים, אחרים התבגרו – הוא מלהק קרובי משפחה אחרים (דודו מגלם את אביו, וכו').

"סאנו ואני". צילום באדיבות פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם

זה סיפור על עוני מחריד, על אסון שהרס את המשפחה והותיר את הילד חסר השגחה הורית, ועל התבגרות חסת סיכוי. רייס עצמו נוכח מאוד בסרט – הוא ה"אני" שבכותרת – ומספר גם על הקושי להשיג תקציב לסרט על נער מקסיקני שאינו דוגמה ומופת להתגברות על קשיים. לצד האמירה החברתית, "סאנסו ואני" הולך וצובר רבדים ליריים ומתפתח ליצירה קולנועית ייחודית ועתירת רבדים.

פסטיבל סולידריות, סינמטק תל אביב, 1-10.12. לפרטים וכרטיסים