הוא מעיד על עצמו שהוא לא מקעקע "נכון". עדיין נתנו לו לקעקע פורשה

צהרי יום ראשון, אני מקבל הודעה "אני למטה" ושם נעליים בהתרגשות. אבל מי שיורד למטה זה לא אני אלא הילד בן ה-14 שבי, הזה שאומר "סוס" במקום "אחלה" ומתרגש כל פעם שיוצא "מהיר ועצבני" חדש לקולנוע. היום זאת הפעם הראשונה שבה אסע בתוך פורשה אמיתית (וגם אנהג. קצת). האירוע המשמח קורה כי הצטרפתי לסשן צילומים של המקעקע והמאייר עדן כליף. עדן "קיעקע" פורשה מדגם טייקאן, הדגם החשמלי על-מלא היחיד שלהם, לקראת פסטיבל Scopes הבינלאומי של פורשה בו ישתלטו על התדר מיום שלישי עד שבת ובין היתר יופיעו שם ריף כהן, עדן דרסו, ג'יי למוטה ועוד ועוד.

בידיים טובות. הפורשה המקועקעת (צילום: Sandro Zef for Porsche Scopes)

כליף ואני נוסעים לנו לבלומפילד, היעד הראשון לצילומים. הוא בן 32, גר בתל אביב מאז שסיים את לימודיו בבצלאל ויוצר מתוך הסטודיו בו הוא גם חי, ממש בתוך שוק הכרמל. בילדותו הוא נע ונד עם משפחתו בכל הארץ עד שהוריו התגרשו, ולאחר מכן הוא התמקם עם אימו ואחותו במשגב בעוד שאביו גר בתל אביב. "היתה לי אמא מגה היפית ורוחנית ואבא קפיטליסט מתל אביב. אני חושב שזה ניכר בי, גם הצד הרוחני שמחובר לעצמי ולצד הנשי שבי וגם הצד העסקי שחותר להצליח ולא מפחד לדרוש את מה שמגיע לו". בזמן שאנחנו עוברים ליד מרכז סוזן דלל הוא מספר לי על זה שהתחיל בכלל כרקדן בצעירותו ועל איך החלום להיות רקדן מקצועי התנפץ במיונים ללהקת בת שבע. "חטפתי שוק, איפה החלום שלי ואיפה הרקדנים בני ה-18 משוויץ או דנמרק שעוברים את האודישן בקלילות. לא עברתי, מן הסתם", אבל כליף הוא לא אחד שמתייאש בקלות: כבר בדרך חזרה הוא החליט להחליף את החלום להיות רקדן בתוכנית פרקטית יותר – והלך ללמוד תקשורת חזותית בבצלאל. לאיור הוא בכלל הגיע במקרה. בירושלים היה חלק מחיי הלילה במוסררה ועזר לקדם מסיבות שהיה מארגן בפוסטרים שיצר, כך הבין שזה מעניין אותו יותר מאשר "לעצב פרופר, עם פונטים".

יותר מעניין מלעצב פרופר, עם פונטים. כליף והפורשה (צילום: Sandro Zef for Porsche Scopes)

עדן מעיד על עצמו כאגרן כפייתי, כזה שלא זורק אף שרבוט שעשה, ואפילו קנה שידות אדריכלים גדולות כדי לאחסן את הכל. כשהוא מסתכל היום על האומנות שעשה כשהתחיל הוא רואה שם כבר את הצעדים הראשונים של מה שעוד יביא אותו לקעקע פורשה. "זה היה הגלגול הראשון. פחות מפותח, מן הסתם, יותר מדי פרטים. עברתי תהליך של הפשטה". ההשפעות שלו, מעבר לפיקאסו ומאטיס מגיעים דווקא מ"אומנות נאיבית" – ציורים של ילדים או של אנשים על הקשת האוטיסטית. "יש לי אוסף גדול של ציורים של אחיות הקטנות שלי (שקטנות ממנו ביותר מעשרים שנה). אני מסתכל על הציורים שלהן ושואב מזה". כשמסתכלים על העבודות שלו יש בהן באמת משהו ילדי ותמים, אך הרבה פעמים גם עצוב ובודד מאוד. הסיבה לכך נעוצה באירוע הכי מכונן בבגרותו, פטירת אימו, יולי. כשהיה בשנה השניה בלימודים שלו בבצלאל אמו חלתה בסרטן ונפטרה תוך עשרה חודשים. "הרבה דברים שנראים רומנטיים בציורים שלי הם לאו דווקא חיבוק שהוא רומנטי בין גבר לאישה אלא בין ילד ואמא".

רק לפני שנתיים וחצי עדן התחיל לקעקע וכבר הגיע להכרה בינלאומית מהר, תוך כדי שצבר יותר מ-30 אלף עוקבים באינסטגרם. אבל מה שהכי מצחיק זה שאין לו עצמו ולו קעקוע אחד. כששומעים את הסיפור שלו על איך התגלגל להיות מקעקע זה נשמע הגיוני. "התחלתי לאייר והיה לי חשבון אינסטגרם. הרגשתי שזה לי ולחברים שלי ולא יותר מזה אבל איכשהו זה צבר פופלאריות מסוימת". הכל השתנה אבל כשבשבוע אחד שלושה אנשים שונים, בכלל לא מהארץ, פנו אליו וביקשו מהם אישור לקעקע על עצמם איורים שלו. הוא הוחמא והסכים, וכמה שבועות אחרי זה פתאום הגיעה הקורונה. לכליף, כמו לכולם, נוצר הרבה זמן פנוי ואת שלו הוא ניצל בשביל להתחיל ללמוד לקעקע. "קניתי מכונה בתור קוריוז, לא משהו כלכלי. חשבתי שאקעקע חברים". שנה אחרי הקוריוז הזה כליף כבר מצא עצמו טס ברחבי העולם לטורים של קעקועים. "פעם הייתי מנסה שעות לסדר את הקומפוזיציה, למחוק את הקרעים של הנייר, לעשות משהו מושלם שאתה רואה באינסטגרם. לשחרר את זה היה לומר – אוקיי, יש פה טעות… אני לא חושב שאני מקעקע בדרך הנכונה. אני יודע שאני לא מקעקע בדרך הנכונה".

את ההזדמנות לקעקע פורשה עדן קיבל במקום לא צפוי: בפאי. אחד המארגנים של פסטיבל Scopes הגיע לתל אביב לפני כחצי שנה לרחרח מה קורה בעיר, וחברה הכירה אותו לעדן, שקפץ על ההזדמנות והציע את עצמו עבור הפסטיבל. התחילו דיבורים על לשחזר פרפומנס דומה לזה שעשה כליף עם הצמד רד אקסס, בו צייר לייב לעיניי הקהל תוך כדי הופעה שלהם. בגלל אילוצי לו"ז של הפסטיבל הפרפורמנס לא יקרה, אך כפרס ניחומים הציעו לו לעשות את מיצג הפורשה. "פרס ניחומים לא רע, בסך הכל אין תלונות".

מי שירצה לראות את הפורשה של עדן יוכל למצוא אותה חונה בכניסה לפסטיבל מחוץ לתדר, ולמרות שהאומנות שלו נראית במבט ראשון כאילו נעשתה כלאחר יד, הוא הקדיש לה הרבה מחשבה ותכנון. הציור עצמו לקח לו יומיים שלמים, כאשר פעמים רבות הוא התחיל, היה לא מרוצה ממה שיצא, מחק והתחיל שוב. ניכר כי גם הוא הראשון שיבקר את האומנות של עצמו. כשאנחנו מגיעים לתחנה השניה בסשן הצילומים – הדיונות של חולון, ליד הבית בו גדל עד גיל שלוש, הוא מראה לי את הצד של הנהג ומסביר שזה החלק שבו הוא התחיל את היצירה ולכן מורגש שהוא פחות טוב, עמוס מדי לדבריו. הצד האהוב עליו הוא הפגוש, איפה שמבין כל הידיים המצוירות רק אחת תופסת את הפרח. התעניינתי מה ההבדל בין לקעקע מכונית ללקעקע בן אדם. "מכונית לא צועקת איה", הוא השיב.

"מכונית לא צועקת איה" (צילום: Sandro Zef for Porsche Scopes)

פסטיבל פורשה Scopes יתקיים בתדר (בית רומנו), דרך יפו 9, שלישי-שבת (8.11-12.11). כניסה חופשית, ליינאפ מלא ופרטים נוספים כאן