ביי ביי 2023: איך ולמה החמצנו את "הפרס בדלת הגדולה"

לכולנו יש עירייה טלוויזיונית אהובה. פווני של "מחלקת גנים ונוף", סטארז הולו של "בנות גילמור", ווסט קובינה של "האקסית המטורפת", אולי אפילו טווין פיקס אם הייתם גותים בתיכון. התסריטאי הקנדי דיוויד ווסט ריד מכיר מקרוב את אחת העיירות החמודות שראינו בשנים האחרונות על המסך – "שיטס קריק", הלהיט הקנדי שבו הוא שימש כמפיק וכותב. אחרי סיומה של "שיטס קריק" וסיבוב בווסט אנד עם המחזמר משירי מקס מרטין & Juliet, ריד הציג השנה באפל עוד סדרה מעולמות העיירה הקטנה והקסומה – "הפרס בדלת הגדולה".

למרות שמדובר בסדרות שונות מאוד, לדירפילד של "הפרס בדלת הגדולה" ולשיטס קריק יש משהו במשותף – הניגוד בין השעמום וסתמיות של המקום עצמו ליופי שמעניקים לה האנשים שגרים בה. "הפרס בדלת הגדולה" היא דרמה קומית על הקשר שלנו עם כל מה שרגיל, על הנוחות והסכנה שבחיי שגרה. דירפילד, כמו שיטס קריק, היא סתם עוד מקום. עיירה לא ממש מיוחדת או מעניינת, נטולת נופים או אתרי טבע מרשימים, "האגם הקטן" מהניב ההוא על הדג הגדול שמשווה לדלג למקווה מים גדול יותר.

דירפילד הופכת ממקסימה לקסומה כשבמאורע המחולל של הסדרה, אז מופיעה בה מכונה אוטומטית מוזרה שאיש לא יודע מאין הגיעה. למכונה יש רק מוצר אחד – קלף כחול עם ציור של פרפר, המיידע את הרוכש מהו "פוטנציאל החיים" שלו. זה תקציר מהסוג שמעלה לראש פנטזיה קומית מטורללת מהסוג של "המקום הטוב", אבל הכוח של "הדלת הגדולה" מגיע דווקא מההחלטה שלה להתחייב למלנכוליה.

הסדרה היא כמו דרמה שצמחה בטעות בתוך סיטואציה קומית במהותה, וגם כשקורים בה מהלכים של קומדיה מובהקת היא בוחרת להסתכל עליהם בעין רצינית ולבחון את ההשפעה הפסיכולוגית שלה על האנשים האמיתיים שמתמודדים איתה. הבחירה הזו משתלבת יפה עם הליהוק של כריס או'דאוד, בדרך כלל שחקן קומי שכיף איתו, לתפקיד דאסטי המורה הרגיל עד כאב. דאסטי הוא בחור חמוד, אפילו מקסים, הוא פשוט נטול אדג' כמו בובת פרווה של פאפין – המתנה שהוא מעניק שוב ושוב לבת זוגו מאז ימי התיכון בלי להבין שהיא מיצתה אותה מזמן.

דמויות אחרות בסדרה, כמו אשתו קאס או ג'ורג'יו מנהל המסעדה, מתמודדות עם בעיה דומה. החיים שלהם בסדר לגמרי על הנייר, אבל הם חיים אותם בציפייה כמעט מודחקת שעוד רגע תגיע ההזדמנות הגדולה שלהם לצאת לאיזו הרפתקה ענקית ולהפוך לרוק סטארז שהם תמיד רצו להיות. ויש גם את הצד השני של המטבע – דמויות שמתמודדות עם בעיות עמוקות ומורכבות הרבה יותר – אבל, אשמה, שנאה עצמית, אפילו נטייה להרס עצמי. ולמרות שיש גם מי שנרגשים מהגילוי שהמכונה המסתורית מספקת להם, ככלל הנוכחות שלה היא לא בדיוק משמחת. היא משנה את חייהם לא כמו נס, אלא כמו התחלה של טיפול, שמעלה על פני השטח פצעים ואמיתות מודחקות.

במידה מסוימת יש כאן חרב פיפיות – אם "הפרס בדלת הגדולה" הייתה קצת יותר מחויבת לאלמנט הפנטסטי על שינוי פתאומי שמשנה את החיים לטובה, סטייל "טד לאסו", היה לה כנראה הרבה יותר קל למצוא את הקהל שלה. עם זאת, כל מה שחריג ומבלבל בה גם עושה אותה יותר מעוררת הזדהות, יותר מיוחדת וחד פעמית. היא חמודה וגם עצובה, מרגשת וגם מטרידה, לרגעים היא ממש ביזארית (ע"ע הקליף האנגר הפנטסטי בסיום העונה הראשונה). המוזרות שלה היא-היא פוטנציאל החיים שלה.
"הפרס בדלת הגדולה", אפל TV+