האיש הנרגן והזעוף הזה ברא את ההומור הישראלי במחי ספר אחד

על סמך התובנה שההמון מסוגל לנהור במאסות אחרי רעיונות לא הגיוניים הנאמרים בביטחון עצמי מופרז, הוא כתב במסתור במהלך המלחמה את "שעיר לעזאזל". האבסורד אליו יכולה אנושות להגיע יתחוור לו שוב גם אחרי המלחמה, כשהספר יזכה בהונגריה ליחס קריר. מי שעדיין נקרא אז פרנץ קישהונט מבין שהונגריה מולדתו הפנתה לו עורף ומחליט להמר על הרפובליקה היהודית שקמה לפני שנה.

בישראל מוצא האירופאי המעונב מדינה מבולגנת, חמה וקצרת הרוח שספק הוקמה, ספק אולתרה ובחשיבות עצמית חסרת מודעות נתנה לו את השם העברי "אפרים קישון" – וגם נושא לכתוב עליו כל החיים. כשקישון לומד עברית מאפס על ידי שינון מילון על פה הוא שם לב לדיסוננס בין תפיסת העברית את עצמה כשפה עתיקה ששוב מדברים בה לעובדה שהיא בעצם שפה חדשה למדי ובמהלך השינון הוא לא יכול שלא לשים לב ליכולת של העברית להפוך כל שם עצם לפועל או תואר לפעולה.

ככותב רב פרסומים קישון חזר על ההתרשמות שלו מהארץ – מקום אבסורדי שאפשר לנצח בו על ידי לימוד השיטה. קישון בהחלט למד את השיטה, ולדעתו בשל הצלחתו הרבה מעולם לא התקבל למעגלים הנחשבים. הוא לא נולד בארץ וגם לא נפטר בה (אם כי הוא קבור בבית הקברות טרומפלדור), אבל היה פטריוט אמיתי. יש להגיד שהיה יותר משמץ התנשאות באהבה שלו למדינה, אבל תמיד היה ברור בעד מי הוא נלחם.

מכל הקורפוס היצירתי שלו שכולל גם יצירות קולנוע ומחזות לבמה, הספר הזה, שמאגד את המיטב מטוריו באותם ימים שמעריב היה לא רק עיתון אלא צומת, מראה איך אותו פער בין יומרה ליכולת שהוא הפליא לזהות במנגנוני השלטון מתממש גם כשהוא מבקש משרברב להגיע בזמן, מתבייש לבקש מהמלצר לארוז לו שניצלים או מתמכר לשידורי הטלויזיה הירדניים, צריך להיות כאן לא רק בגלל הצלחתו (נוסף לתרגומים ולמכירות, סיפורים מהספר נכרכו כספרי ילדים וסיטקום קצר ימים בשם "יסורי אפרים" בכיכובו של דבל'ה גליקמן). הוא כאן כי קישון הנרגן והזעוף, האיש הלא מצחיק שכתב – שלא להגיד ברא – את ההומור הישראלי, לא היה מרוצה גם כשקיבל את פרס ישראל. מכיוון שהפרס היה על "מפעל חיים" והוא ראה בעצמו סופר.

אז הנה, בחרנו ספר.