צ'או בלה: אלבום הבכורה של FKA Twigs לא עומד בציפיות
אלבום הבכורה של FKA טוויגס לא עומד ברף של הסול האלקטרוני החדש
בשנים האחרונות נהוג לקונן על הכרסום המתמשך במעמדו של הווידיאוקליפ, במחילה על המונח האייטיזי. תקציבי ההפקה התכווצו, MTV מעדיף לשדר ריאליטי, והאינטרנט הפך את המדיום ממנסח ויזואלי של עידן טלוויזיה ישן ליצירה שחיה ומתה בחסדו של מד הצפיות ביוטיוב. אבל הדמעה שמזילה FKA Twigs בווידיאו של "Water Me", ו־3 מיליון ומשהו צופים שעקבו אחריה זולגת במורד הלחי השחומה מעידים שמוקדם מדי להספיד את הקליפ כמזניק המניות של כוכבים חדשים, ולו מפני שככל שזה נוגע לשיר עצמו, "Water Me" לא היה השיר הכי קליל ולהיטי של הקיץ שעבר.
הקליפ שלו – מין שילוב מעודכן טכנולוגית בין "Nothing Compares 2 U" של שינייד אוקונור ל"Hunter" של ביורק – מציג את פניה של טוויגס, היא הזמרת־רקדנית טאהליה ברנט, כפורטרט חייזרי של זמרת מעולם אחר: זוג עיניים ענקיות מיישירות מבט למצלמה, הולכות ומתרחבות אל מעבר לטבעי, ודמעה דיגיטלית עבה מחליקה מאחת מהן וזולגת אל מורד הסנטר. תרגום חזותי מצוין לבלדת נשמה אלקטרונית מפולטרת בכבדות, נוטפת דמעות כחלחלות עשויות פיקסלים.
"LP1" – שם צנוע אבל אופטימי לבכורה של טוויגס – הוא בראש ובראשונה אלבום אלסטי מאוד. ולא רק בגלל השירה הנמרחת והמתלחששת של ברנט, שחלק גדול מהזמן משייטת מחוץ למבנים המוכרים של בלדות סול ומתמסרת למכשירי האפקטים בנכונות ממש ארוטית. גם הסאונדים העמומים שמלווים את טוויגס מסתיימים לרוב בדעיכה נוזלית כלפי הרצפה ומקנים לאלבום חושניות עקומה מאוד, נוטפת ודולפת. ובכלל, נזילוּת היא מילה טובה להגדיר את טוויגס, שנשמעת לפעמים כמו באט פור לאשס ברימיקס אופנתי, לפעמים כמו דיווה ממצעדי ה־R&B משנות ה־90, ולפעמים כמו הזמרת הוותיקה אניה, חביבת מכוני הספא והפרסומות למשאיות, עם צליל כנסייתי מפואר וסינתטי במידה.
מה שהופך את "LP1" לאלבום פחות מלהיב מהזמרת שלו הוא בעיקר התזמון. לא רק שהוא יוצא אחרי שורה של אלבומים עם גישה הפקתית דומה, אלא שהסגנון הזה הספיק כבר לנעוץ את הדגל השני שלו ולטפטף אל תוך הזרם המרכזי, מה שהופך אותו באופן בלתי נמנע לקצת פחות מעניין. אחרי שביונסה קצרה בשנה שעברה את מה שנזרע על ידי אמנים כמו טוויגס, ועשתה מהסול האלקטרוני החדש אלבום פופ מצוין ותקשורתי – הרף החדש תובע, מלבד הסטיילינג והסאונד המעודכנים, שירים טובים יותר לנעוץ בהם שיניים. עצם בריאתה של טוויגס כישות סירנית שעולה ממימי הדאב סטפ כמו ונוס של בוטיצ'לי הוא הישג אמנותי יפה. אבל הפעם אני מעדיף את ונוס של בוטילישס.
שורה תחתונה: אלבום השנה של 2012?