צאו מהדיכאון – ולכו להפגין

מצב הצבירה של הרבה מאוד אנשים סביבי עכשיו הוא דיכאון. המלחמה נמרחת, חיילים מתים, הגופות מפוזרות ברחובות עזה, האזעקות לא נגמרות, אנחנו לא יכולים ללכת עם הילדים לים, הסאבלט ההולנדי לדירה הבריז, הדי.ג'יי מחו"ל ביטל ואין מסיבה. הלך הקיץ. הלכה השנה. למעשה מאז סוף קיץ 2000, כשנגמר האקסטזי והתחילה האינתיפאדה, כולם בדיכאון. ובעצם יכול להיות שזה מאז רצח רבין. לפני כן אני לא זוכר.

יש משהו נחמד בדיכאון המפונק הזו. פריביליגיה של ערים גדולות ועשירות. משהו אקזיסטנציאליסטי שמבדיל אותנו מהסביבה. המתנחלים לא נראים מדוכאים. הם כל הזמן רוקדים ושרים, ומעלים פוסטים לפייסבוק על כמה שזה נהדר שכל העם מאוחד פתאום. גם החמאסניקים לא נראים מדוכאים. האנשים בעזה אולי מדוכאים מאוד, אבל להם יש סיבות טובות לכך.

כולם מסביב מדוכאים אף שהחיים בתל אביב לא רעים בכלל, אפילו בזמן מלחמה. אולי הסיבה לדיכאון הזה היא שלא נותנים לנו ליהנות בשקט בקיץ. כי בפייסבוק יש ילדים מתים מעזה, או חיילים מתים, או שניהם. כי לא בחרנו בממשלה הזו ועכשיו היא הביאה לנו מלחמה לא נעימה וגם ניל יאנג ביטל. ואסור אפילו להתעצבן על זה שניל יאנג ביטל, כי מול ממדי האבל וההרס מסביב זה באמת עניין טיפשי וקטן מאוד.

בניגוד לדיכאון הנחמד של היומיום, הדיכאון בימי המלחמה הוא בעיה אמיתית. דיכאון כזה הוא רגש מסוכן. אי אפשר לעשות איתו כלום. המטרה היחידה שלו היא לפטור את המדוכא מאחריות. כמו בסיפור של אתגר קרת על ההוא שמרביץ לחברה שלו. הנה, תראו, המצב מבאס אותי לאללה. אני לא אחראי לממשלה, אני לא אחראי למלחמה. תעזבו אותי מהתמונות של החיילים והילדים. גם ככה אני בדיכאון. יורים ומדוכאים.

זה דיכאון שלא ראוי לאמפטיה, וכשהוא תוקף אותי אני מנסה להסתיר אותו. המלחמה היא זמן לבהלה, לכעס או לאומץ. אלו רגשות שמביעים אחריות וחיבור אמיתיים אל המצב. עם זעם יש המון דברים לעשות. שכל אחד יחליט בעצמו מה. אפשר לכתוב סטטוס. אפשר לקחת את הזעם להפגנה. אם ברחוב היו כל יום מאות אנשים זועמים שנמאס להם מהחרא הזה, דברים היו משתנים. אם המצב רע כל כך שכולם בדיכאון, אז הוא גם רע מספיק כדי שאנשים ייצאו להפגין גם כשהמשטרה לא נותנת אישור או כשהצל והחבורה שלו מפזרים איומים בפייסבוק. ואגב, כל הכבוד למפגיני הימין האלו. גם הם אנשים שלוקחים אחריות. מי שבוחר לשבת בבית כשהם ברחובות יכול להתלונן רק על עצמו. ואם המצב לא מספיק גרוע כדי שנכתוב עליו משהו בפייסבוק או נצא להפגנה או נריב עם כל מיני קרובים וחברים שלא נעים לנו מהם, אז הוא כנראה גם לא מספיק גרוע בשביל להיות בדיכאון.