יהי זכרו וואו: אבי הפופ הישראלי ידע איך לעשות כיף לפני כולם

מותו של צביקה פיק, בגיל 72, הוא אבדה עצומה למוזיקה הישראלית. אחד המלחינים והמוזיקאים הגדולים ביותר שצמחו כאן עזב את העולם, ולקח איתו קריירה עשירה ורצופת להיטים. משירי המשוררים של תחילת הקריירה, דרך "דיווה" שכבש את אירופה באירוויזיון 1998 ועד החלק האחרון של חייו, כשופט ב"כוכב נולד" או ככוכב הריאליטי "המאסטרו" – פיק היה אדם שיותר מכל סימל את הפופ הישראלי, את היצירה שבאה לעשות כיף, בלי לעשות חשבון.

והחיבוק שפיק קיבל בשנים האחרונות מהיצירה הישראלית הוא לא מובן מאליו. בתחילת הקריירה שלו, וגם בהמשכה, רבים לא הבינו את פיק; מיהרו להגדיר אותו כ"טראש" או כיצירה נחותה, ביחס לרוקנרול ששלט כאן ברדיו ובתרבות העברית לאורך שנות השבעים והשמונים. בישראל, תמיד התייחסו לפופ – בין אם הוא בצורתו המוזיקלית, הקולנועית או הטלוויזיונית – כאל משהו שסותר איכות. יצירה לא יכולה להיות גם טובה וגם מצליחה. אם היצירה נחשבת "איכותית", היא בהכרח תהיה גבוהת מצח, או תתעסק בנושאים חשובים.

פיק היה האנטיתזה לכל התפיסה הזאת; הוא ייצר מוזיקה מעמיקה, מלאת רבדים, רצופת השפעות – אבל כזו שלא התיימרה לדבר על נושאים שברומו של עולם. לתת מקום לרגשות שלנו, שלפעמים רוצים פשוט לרקוד – בלי לחשוב יותר מדי. במובן הזה, הוא מהפכני בסמליות שלו – לא פחות מאשר במוזיקה שלו. מישהו שחיפש ליהנות במקום שבו הנאה נתפסת כמותרות שאין לנו, כי השעה קשה והאויבים על הגדרות.

וכן, לכל אחד מאיתנו היתה את הנקודה בזמן שבה הוא התייחס לפופ כמשהו שטחי. לא תמיד הכיפיות המובנית שיש בסגנון (על כל תת ז'אנריו השונים) באה טוב לאוזן. אבל נראה שלאורך השנים, במיוחד השנים האחרונות, כולנו קצת יותר למדנו לחבק את המקום הזה. זה שלא רק מחפש להרהר או להביע דעה, אלא גם מוכן להפשיל את השרוולים ולהיכנס לרחבת הריקודים. במובן הזה, ההצלחה של פיק, הקרוסאובר שעשה דרך להיטי ענק או זכייה באירוויזיון – עשו שירות טוב לז'אנר שלם. בעצם לא לז'אנר, לשכבה שלמה של מוזיקה כיפית.

כי המוזיקה הישראלית של היום כבר לא מתביישת בפופ, ולא דוחקת אותו הצידה. נכון שההשפעות התרבותיות מבריטניה עדיין שולטות ביד רמה, אבל ירידת מעמד המתווכים ועליית פלטפורמות ההאזנה העצמאיות הביאו את הניצחון הגדול של "מורשת צביקה פיק" (והוא כנראה ישנא אותי על המילה הגדולה הזו). קצת מצחיק להגיד, אבל גם נועה קירל או אנה זק צועדות על המסלול שפיק סלל. פופ ישראלי, עברי, שלא מתבייש לייצר מוזיקה "סתם". לא למען מטרה גדולה, אלא רק בשביל הכיף.

מה שפעם התקבל בהרמת גבה מצד התקשורת או הממסד המוזיקלי, היום מתקבל באהבה. מה שפעם היה יכול להישמע לנו מוגזם או טראשי, היום כבר קנה מקום בלב של כולנו. צביקה פיק בשנים האחרונות היה רחוק מאור הזרקורים, אבל בהחלט יכול היה לראות ברכה בעמלו. השירים שלו מתנגנים עד היום ברדיו, ההכרה שלו כמוזיקאי גדול ומחונן היא היום במרכז התודעה – ובעיקר, הסגנון שאותו סחב בתחילת הדרך, היום הוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה הישראלית. וזה היה הניצחון שלו. במותו ציווה לנו את ה"שיגעון".