מאי לוי מצילה ירקות משוק הכרמל ומטפחת גינת ירק בדירה שלה

מאי לוי שוכרת חצר נוסף לדירה, מצילה בצלים מרצפת השוק ורוכשת צרעות כדי להדביר מזיקים. סיפורה של תל אביבית שלא מוכנה לוותר על משק אורגני משלה

מאי לוי (צילום: שלומי יוסף)
מאי לוי (צילום: שלומי יוסף)
26 באוגוסט 2018

 

צער גידול עגבניות: כילדה נהנתה מאי לוי לבהות ארוכות בעציץ הנוי שהיה בחדרה. "הייתי יושבת איתו, מסתכלת עליו, חוקרת אותו", היא מסבירה. יום אחד נסוג העציץ מצמיחתו. "הוא חלה, בדיעבד אני יודעת שזו הייתה פטרייה קמחונית. שימוש במוצרים ביתיים בסיסיים יכול היה להציל אותו, אבל אז לא ידענו מה לעשות. באחד מהימים כבר לא מצאתי אותו בחדר והתברר שאימא שלי זרקה אותו. לו רק היית יודע כמה בכיתי באותו יום".

>> האנשים שדואגים לאסוף את האוכל משוק הכרמל טרם הזריקה

לוי (25), היום תושבת כרם התימנים, גדלה במודיעין ועברה לתל אביב בגיל 18. "זו עיר תוססת ומדהימה, אבל חסרים בה הירוק והטבע של מודיעין ובן שמן", היא אומרת. השינוי האמיתי חל כשהשתחררה, אז השתתפה בפרויקט התנדבותי של הסוכנות היהודית במרכז קיימות בלב הג'ונגלים של מקסיקו. חודשים ארוכים חיה בקהילה מקיימת, תוך שימוש במוצרים טבעיים בלבד, ובאמצעות גידול צמחים ובנייה מבוץ. כשהיא מדברת על המוצרים התעשייתיים, לוי מדגישה בכל פעם עד כמה התעשייה מחדירה לנו רעלים – ברמה האקולוגית וברמה המידית. מאז שחזרה מלאת רעיונות, היא מרגישה שהיא חייבת לעשות משהו נגד זה. לפיכך החלה לטפח גינת ירק שופעת ששכרה סמוך לביתה, המספקת לה נתח הגון מן התזונה הטרייה שעליה היא מתקיימת. הרצאתה "איך לגדל צמחים בלי להרוג אותם" הפכה ללהיט עירוני, ולרוב אוזלת מכסת המקומות ימים לפני המועד. בעזרת מתנדבים שגיבשה סביבה היא פועלת לפיתוח קהילה מקיימת בעיר.

מאי לוי (צילום: שלומי יוסף)
מאי לוי (צילום: שלומי יוסף)

מה הכוונה בקהילה מקיימת?
"קיימות היא שימוש במשאבים קיימים לשמירה על המאזן הביולוגי. כרגע אנחנו עבדים של הצרכנות, ברגע שיותר אנשים יידעו לגדל נוכל לבסס כלכלה ותעשייה אחרות. אם השמפו שאני משתמשת בו רעיל, ייתכן שמישהי תוכל לקנות ממני צמחים ולהפוך אותם למיצוי וממנו לייצר שמפו אקולוגי. אני מדברת על מעבר מצרכנות חסרת שליטה לקהילה מייצרת".

הרעיונות שלה אינם מסתכמים בינה לבין עצמה ולא בינה לבין המקלדת. היא גרה ממש מעל שוק הכרמל, מלקטת שאריות שבעלי הבסטות משליכים, מפיקה מהם קומפוסט, אוספת זרעים ומגדלת צמחים חדשים משאריות. אחד מסיפוריה המעניינים הוא על שיקומו של בצל ירוק. "הרמתי פעם בצל ירוק מהרצפה בשוק", היא מספרת. "שתלתי אותו בגינה, הגיע האביב והוא פרח מחדש. מתוך הפרחים אספתי את הזרעים, ועכשיו אני מגדלת דור שני של בצלים ניצולים. זה מדהים בעיניי שאני משתמשת בזבל כדי לייצר!".

כשהיא באה לשוק כדי לאסוף שאריות, המוכרים מרחמים עליה ושואלים אם היא זקוקה לאוכל או לכסף. היא עונה להם תמיד: זבל של אחד הוא זהב של אחר.

דור שני של ניצולים. מאי לוי (צילום: שלומי יוסף)
דור שני של ניצולים. מאי לוי (צילום: שלומי יוסף)

יש מכשולים בדרך?
"אני אתן לך דוגמה עצובה: גידלתי שיחים על גבי שיחים של עגבניות מזרעים של עגבניות שאספתי בשוק. עבר זמן, והעגבניות חלו בווירוס האמיר הצהוב. התברר לי שזן העגבניות הזה עבר הכלאות רבות והונדס להיות חלש יותר בדור השני. הגענו למצב שאפילו את האוכל שאנחנו אוכלים אי אפשר לגדל מחדש. זה פסיכי – איבדנו שליטה על המשאבים הבסיסיים ביותר כחברה שחיה במאזן ביולוגי חסר. גם הצומח שכן קיים בעיר מרוסס כעת ברעלים סיסטמתיים. ככה התעשייה התרגלה להרוג מזיקים, אבל בדרך מתים גם יצורים מועילים כמו דבורים, והמאזן הביולוגי מופר".

מאי לוי (צילום: שלומי יוסף)
מאי לוי (צילום: שלומי יוסף)

באשר להיתכנות של שינוי חברתי אמיתי, לוי אופטימית למדי. לגינה הפרטית שלה, היא מספרת בגאווה, רכשה מאות יחידות של חיפושיות, צרעות ואקריות כדי להדביר מזיקים כגון עש הטבק וכנימות, במקום להשתמש ברעלים כימיים. כך, לטענתה, אפשר לעשות שינוי אמיתי במאזן הביולוגי. "אנשים מגיבים בתדהמה לפעמים, אבל השינוי יתקרב כשנתאגד, ניקח חלק אקטיבי בקהילה מקיימת, ונגדל צמחים באופן אורגני על אדן החלון, במרפסות, בגגות או בחצרות", היא מסכמת. "כשבן אדם צועד קדימה, הוא אף פעם לא המשוגע היחיד, תמיד יש עוד אנשים איתו. ככה יוצרים שינוי".