צ'רלי צ'פלין מקבל חיים חדשים בזכות תזמורת המהפכה

"הבהלה לזהב"
"הבהלה לזהב"

רוב הסיכויים הם שכבר ראיתם פעם את "הבהלה לזהב" הקלאסי, אבל באופרה הישראלית תוכלו לראות אותו עם ליווי תזמורת שהופך אותו לחוויה חד פעמית ממש. רק כדאי שתקחו בחשבון שיש גם בהלה לכרטיסים

8 בינואר 2023

אחד האבסורדים הגדולים בתולדות הקולנוע הוא שהאוסקר היחידי בו זכה צ'רלי צ'פלין (לצד שני אוסקרים של כבוד) הוא על הפסקול שהלחין לסרטו "אורות הבמה" מ-1952. לא רק זאת, הוא זכה באוסקר הזה ב-1973, משום שב-1952 צ'פלין נחשד בקומוניזם וגורש מארה"ב, ורוב בתי הקולנוע שם סרבו להקרין את הסרט. רק עשרים שנה אחרי כן, כשהאמריקאים התעשתו מהפרנויה האדומה, הסרט הופץ מחדש.

צ'פלין, שגדל בשכונת עוני בלונדון, לימד את עצמו לנגן בפסנתר, כינור וצ'לו, אך לא ידע לקרוא תווים. לכן הוא נעזר במלחינים מקצועיים שתזמרו את הלחנים שיצר עבור סרטיו. המלודיות היפות הניבו כמה להיטים שהושרו על ידי זמרים כמו נט קינג קול ("Smile") ופטולה קלרק ("This Is My Song"), אבל הגאונות של צ'פלין בכל זאת היתה ויזואלית יותר מאשר צלילית. משברא את דמות הג'נטלמן הנווד בשנת 1914, הוא בנה סביבו סרטים ששילבו הומור שובר לב עם מסרים הומניסטיים, פוליטיים וחברתיים, והעולם כולו התאהב בדמות האילמת. כידוע, גם כשהקולנוע התחיל לדבר ב-1927, צ'פלין התעקש להשאיר את הנווד אילם, בסרטים "אורות הכרך" מ-1931 (הראשון שלו הלחין פסקול) ו"זמנים מודרנים" מ-1936, וסחף את העולם איתו. לכן הבחירה להעניק לו אוסקר דווקא על מוזיקה קצת פספסה את המטרה.

ב-2004 קמה בישראל תזמורת המהפכה ששמה לה למטרה "לבחון את גבולות המוזיקה ויחסיה עם אמנויות אחרות". בין השאר הם בנו קונצרטים סביב שירים של להקת התרנגולים "כחומר גלם הנתון לפרשנות עכשוית" – ככתוב באתר שלהם – ושל יוסי בנאי "עם חיבור בין המוסיקה המוכרת לבין קטעים חדשים שנכתבו בהשראתה". ב-2018 הם אף הרכיבו תכנית סביב סרטי אנימציה בינלאומיים והתאימו להם לחנים ישנים, לצד כאלה שנכתבו במיוחד לאירוע.

אבל בבואם להציג בפני הקהל את "הבהלה לזהב" של צ'רלי צ'פלין הם בחרו לנגן את הפסקול המקורי, בלי לשנות בו אף צליל. הבחירה הזאת נועדה לכוון את תשומת הלב של הקהל לכשרונו הפחות מדובר של צ'פלין כמלחין, אבל לטעמי יש כאן פספוס מסוים, משום שאת הפסקול הזה בדיוק אפשר לשמוע בכל הקרנה רגילה של הסרט.

"הבהלה לזהב" מ-1925 היה סרטו הארוך השלישי של צ'פלין כבמאי, אחרי "הנער" ו"האישה מפריז", סרט הפרידה שלו מעדנה פורביאנס שהופיעה לצידו בסרטיו הקצרים. הפעם הוא שלח את הנווד לחפש זהב באלסקה, והעניק לו כמה מהסצנות האיקוניות שלו, בהן סעודת הנעל ומחול הלחמניות. ויש גם סצנה אקרובטית עוצרת נשימה שבה הוא ושותפו ג'ים הגדול (מאק סוויין) מצילים עצמם מבקתה המתנדנדת על קצה צוק. בין סופות השלג והרעב המצמית, הנווד מתאהב בנערת הברים ג'ורג'יה (ג'ורג'יה הייל) שלא לוקחת אותו ברצינות, מה שמניב סצנה מכמירת לב בערב השנה החדשה. גם לדוב, חמור וכלב יש תפקידים קטנים אך זכורים. הסרט זכה להצלחה גדולה וב-1942 צ'פלין החליט להוציאו למסכים מחדש, עם קריינות (לא מאוד מוצלחת) במקום כותרות הביניים. הוא גם חתך מסוף הסרט את הנשיקה, שחרגה מהדימוי הנאיבי והכמעט א-מיני של הנווד. באותה הזדמנות הוא הלחין לסרט פסקול, ושילב בו קטעים מאופרות של ואגנר וצ'ייקובסקי, ואת "מעוף הדבורה" של רימסקי קורסקוב.

צ'פלין היה כה מרוצה מהגרסה החדשה, שהוא ניסה להשמיד את כל עותקי הסרט האילם. ב-2006 הגרסה המקורית (כולל הנשיקה) שוחזרה מעותקים ישנים ורעועים ואליה הותאם הפסקול מ-1942. ועכשיו תזמורת המהפכה מנגנת אותו בבית האופרה בתל אביב, למרגלות מסך לא מאוד גדול שעליו מוקרן הסרט המשוחזר (יש לציין שאיכויות העותק וההקרנה לא אופטימליים).

ליווי מוזיקלי חי של סרט אילם יכול להעניק לו חיים חדשים. בפסטיבל הקולנוע של קלוז', למשל, צפיתי ב"אדמה" של אלכסנדר דובז'נקו בליווי הרכב מוזיקת עולם מאוקראינה, שמשלב צלילים מסורתיים ומודרניים. האפקט היה מהמם. גם את "פוטיומקין" של אייזנשטיין גיליתי מחדש כשצפיתי בו בניו יורק בליווי תזמורתי. "הבהלה לזהב" בלוויית תזמורת המהפכה, לעומת זאת, נשמע בדיוק כמו מה שהכרתי. זה נאמר גם לזכותה של התזמורת, שתחת ניצוחו של רועי אופנהיים דייקה כל צליל במקביל לתמונות שרצו על המסך. פה ושם הם גם הוסיפו אפקט קולי, כמו שריטת בלון שמדמה את חריקות הבקתה המתנדנדת על קצה צוק.

אישית הייתי מעדיפה לשמוע צלילים חדשים משולבים לתוך אלה המוכרים, אבל נאמר לי שהדרישה להיצמד למוזיקה המקורית מגיעה עם זכויות ההקרנה. גם כך היה כיף לראות את הסרט האהוב עם הקהל הרב בבית האופרה, שצחק בקול גדול ומחא כפיים כל פעם שהנווד הצליח להוציא את עצמו מעוד בור שלתוכו הכניס את עצמו. התרשמתי שרוב הצופים היו מבוגרים, אבל היו גם לא מעט ילדים ששיתפו את הקהל בהתלהבות הגילוי, והפכו לחלק מהחוויה המלבבת. יש להניח שהקרנה רגילה של "הבהלה לזהב" בסינמטק היתה זוכה לפחות תשומת לב, ומביאה פחות צופים (למרות שהכרטיסים בהחלט יותר זולים), ועל כך אני מורידה את המגבעת בפני תזמורת המהפכה.
"תזמורת המהפכה – הבהלה לזהב", המועדים הבאים: האופרה הישראלית תל אביב-יפו, שאול המלך 19, 2.2 ב-20:00. פרטים נוספים וכרטיסים (שנגמרים מהר) כאן