צריך שתיים לטנגו
שתי מעצבות צעירות פתחו סטודיו וחלל מכירה משותף - קונספט שאמנם אינו חדש בתעשיית האופנה אך מהווה פלטפורמה שפויה למעצב המקומי
מעבר לקשיים הסטנדרטים שעומדים בפני מעצבי אופנה מתחילים, תל אביב הצליחה עם השנים להוסיף קושי אימתני על גבם הקורס גם ככה של רוב המעצבים הצעירים – שיטת הקונסיגנציה. על פי שיטה זו, ובניגוד מוחלט לנעשה בעולם, הבוטיקים והחנויות לא קונים את הסחורה מהמעצבים עצמם אלא מחזיקים אותה בחנות; אם הסחורה נמכרת הם משלמים חלק יחסי מהסכום למעצבים, והסחורה שלא נמכרת חוזרת למעצבים. שיטה זו אמנם מאפשרת לחנויות להחזיק מעצבים צעירים בלי להמר עליהם, ובכך מגדילה את החשיפה אליהם; אולם מנגד, ההוצאות הגדולות של ייצור קולקציה והרווח הקטן של המעצבים הופכים את המצב לכמעט בלתי אפשרי עבורם. לכן אין פלא שלא מעט מעצבים צעירים בוחרים בלית ברירה לפתוח חנות משלהם, בתקווה שכך יוכלו לעמוד בהוצאות הייצור ויהיו מסוגלים לשלוט בצורה יעילה יותר על מכירת הקולקציה.
לפני כחודש וחצי פתחו מעצבת האופנה מעיין פז ומעצבת הנעליים טל ארבל, בעלת המותג נורמן אנד בלה, חלל משותף ביפו, אשר משמש כסטודיו וכחלל מכירה. "העבודה בחלל המשותף יוצרת סיטואציה מאוד מדרבנת" מספרת פז; "רצינו גם לחשוף את הלקוחות שלנו לעבודתה של השנייה" ממשיכה ארבל, "ולצור אווירה שמפרה את שני הצדדים". שיתופי פעולה תפעוליים הם לא עניין חדש בעולם האופנה, אך נדמה שבארץ מודל כזה עוד לא נוסה בצורה כה משכנעת. השילוב של עיצוב אופנה ועיצוב אביזרים – שני תחומים שאינם בתחרות ישירה זה עם זה – יוצר תחושה הרמונית ופורייה.
נראה שהעבודה בחלל המשותף מעודדת גם התכווננות סגנונית מחודשת, כאשר כל אחת מהמעצבות נדרשת לתת את דעתה על עבודתה של השנייה. הפריטים שמוצעים למכירה, הכוללים את נעלי העור לגברים ולנשים של ארבל לצד שמלות הקופרו הרכות של פז, מסודרים כמקשה אחת שנשארת נאמנה לאותו קו סגנוני מתחילתה ועד סופה.
יהודה מרגוזה 30 יפו, 5625231־077