ניסינו את קוויבי, שירות הסטרימינג החדש, וחזרנו עם מסקנות

שוק שירותי הסטרימינג התחדש בשבוע שעבר בעוד שחקן ששואף להפוך לחלק בלתי נפרד מהרגלי הצפייה שלנו. אך בניגוד לנטפליקס, דיסני פלוס ודומיהם, קוויבי (Quibi) רוצה לקחת חלק קטן בלו"ז הבינג' של הצופים. הקונספט של קוויבי די פשוט – שירות סטרימינג שמיועד למכשיר הסמארטפון, עם ספריית תכנים שמורכבת כולה מפרקים בני לא יותר מעשר דקות (הם קוראים לזה Quick Bites, ומכאן השם). קוויבי רוצים למלא את החלל החסר בין נטפליקס ליוטיוב ולתפוס את הזמן הפנוי המועט שהיה לנו בנסיעות לעבודה, בהמתנה לפגישות, בארוחת הצהריים במשרד או על האסלה. הבעיה היא שקוויבי הושק בתזמון שבהם מכל הדברים האלו, נשאר לנו רק לשבת על האסלה, ומרוב זמן פנוי כבר כואב התחת.

אולי זה דווקא טוב לקוויבי, כי לפחות בהתחלה יהיה לאנשים קצת יותר זמן לצלול לעולם התוכן המגוון שהשירות מציע, כי התוכן, כמובן, הוא מילת המפתח. קוויבי הוקם על ידי מג ויטמן, מנכ"לית Ebay ו-HP לשעבר, וג'פרי קצנברג, האיש שהביא לנו את דרימוורקס ועמד במשך שנות השיא בחטיבת האנימציה של דיסני, כלומר, אדם שמבין דבר או שניים בתוכן. ואכן, בשירות החדש הבטיחו שבמהלך השנה הראשונה הם מתכננים להוציא 1.1 מיליארד דולר על 8,500 סרטונים במסגרת 175 תוכניות חדשות. מזל שהם מציעים שלושה חודשים ראשונים חינם (ואחר כך 27.90 ש"ח לחודש. כן, אפשר לבטל לפני שמתחיל התשלום) כדי שנוכל לדגום מעט ממה שמציע השירות החדש.

ברגע שטובלים את הרגליים בבריכת התוכן העשירה של קוויבי מתגלה שהיא למעשה די רדודה, והאיכות היא בעיקר העמדת פנים נאה

הדבר הראשון שבולט בקוויבי הוא הממשק הנוח להפליא. אולי זה מה שקורה כשלא צריכים להתעסק בממשק שמתאים גם למחשב ולטלוויזיה חכמה. מעבר לדפדוף ומציאת תכנים בקלות, זרימה מאוד חלקה ואפשרות להוריד את הפרקים למכשיר מראש (הם קוראים לכל פרק קוויבי, אבל אני לא), הגימיק המרכזי הוא ללא ספק השימוש בג'יירוסקופ הפנימי של הסמארטפון: הפרקים מצולמים (ולפעמים נחתכים) גם עבור צפייה מאוזנת וגם עבור צפייה מאונכת. המשמעות היא שלא משנה לאיזה צד תסובבו את הטלפון, הסרטון יתאים את עצמו וימשיך ללא שבריר שנייה אבוד. השאלה החשובה יותר היא האם יש מה לפספס.

התוכן הרב שמציע קוויבי נראה מרשים. יש יותר כוכבים משאפשר לספור, ערך הפקתי נאה והיצע גדול לכל אחד – דרמות נעורים נוסטלגיות, שעשועונים מופרעים, קומדיות אוף ביט, דוקואים מרגשים ואפילו אגף חדשות שיאמ;לק לכם את החיים שבחוץ ובאונליין. הבעיה היא שברגע שבאמת טובלים את הרגליים בבריכת התוכן הזו, מתגלה שהיא – לפחות נכון לעכשיו – בריכה די רדודה. אחרי שתעברו על שניים-שלושה קוויבים (שיט, גם אני נפלתי לזה) בכל סדרה תגלו שהאיכות היא בעיקר העמדת פנים נאה, ומה שבפועל נשאר זו טלוויזיה די סטנדרטית, חסרת אומץ או רצון לנצל את הפורמט, לא בניצול הפרקים המקוצרים ולא בניצול הטכנולוגיה החדשה.

ההרגשה היא שבסופו של דבר, קוויבי מנסים לעשות תוכן טלוויזיוני מיושן לדור שכבר נמצא בטיק-טוק

רוצים דוגמאות? יש בשפע. "Most Dangerous Game", למשל, היא סדרה על אדם (ליאם המסוורת') שנכנס למשחק ציד של בני אדם וצריך לנוס על חייו. נשמע מוכר? אולי כי זה עיבוד לסיפור קצר מאת הסופר ריצ'ארד קונל שעובד כבר ללא פחות מ-14 סרטי קולנוע והוצג ב-28 סדרות. העיבוד החדש חמוד, אבל האקשן דל מדי, והעובדה שהפרק נגמר תוך 7-9 דקות לא ממש עזר לי לפתח אמפתיה לגיבור. מצב שאני רוצה שהוא יתפס. היתרון בשירות כזה הוא ללא ספק היכולת לדלג בזריזות לסדרה הבאה, אז עברתי לראות את גרסת 2020 לסדרת הקאלט "Punk'd", כשהפעם את תפקיד אשטון קוצ'ר תופס צ'אנס דה ראפר. קשה לקרוא לזה מקורי, והמתיחות עדיין יותר מביכות מ"פספוסים".

כך מצאתי את עצמי מדפדף הלאה כמעט כל סדרה אחרי דגימה של כמה קוויבים מבלי באמת להיתפס למשהו יוצא דופן: "Thanks A Million" של ג'ניפר לופז, בה בכל פרק סלב אחר מביא 100 אלף דולר לאדם שנותן לו השראה, היא מסחטת דמעות אפקטיבית ולא יותר; "Nikki Fre$h" של ניקול ריצ'י, סוג של מוקומנטרי שעוקב אחר היפי שעושה שירי טראפ על צמחים, הוא בעיקר ביזאר טראשי; "When the Streetlights Go On" היא דרמת רצח נעורים נוסטלגית לשנת 95 (הנה, זה הגיע) שלא מצליחה למתוח; ו"Murder House Flip" היא פיסת הריאליטי הכי מוזרה שראיתם, ולא בקטע טוב, כי משפצים שם בתים שקרו בהם רציחות. יאייקס.

ישנם גם כמה הפתעות נחמדות, למשל "Flipped", קומדיה בכיכובם של וויל פורטה ("האיש האחרון בעולם") וקייטלין אולסון ("פילדלפיה זורחת") שצוחקת על אותו ז'אנר שיפוץ בתים של בית הרציחות. גם הטוויסט הטראשי של קוויבי על ריאלטי אוכל, "Dishmantled", בהנחיית טייטוס בורגס, מהנה במיוחד – שני טבחים מכוסי עיניים צריכים לשחזר על בסיס טעם בלבד מנות שנורו עליהם מתותח. גם סדרת הדוקו על בית הספר הייחודי שהקים לברון ג'יימס, "I Promise", מצליחה להציג טלוויזיה טובה, אבל ממש לא יוצאת דופן. ההרגשה היא שבסופו של דבר, קוויבי מנסים לעשות תוכן טלוויזיוני מיושן לדור שכבר נמצא בטיק-טוק.

זה לא שירות שמתאים לבינג'. בשלב מסויים די נמאס להחזיק את הטלפון, בין אם זה אנכית או אופקית. ברוב המקרים לא מצאתי את עצמי גולש מבלי משים לפרק הבא, כמסורת נטפליקס אנד צ'יל. ראיתי קצת מזה וקצת מזה. אולי זו תוצאה של הבידוד, שמילא את מצברי הבינג' שלי עד הקצה ולא השאיר מקום לפרקים קטנים, ואולי זה פשוט סימן לכך שהתוכן לא מספיק מוצלח או יחודי. זה עוד עשוי להשתנות, ובהתחשב בהיסטוריה של ג'פרי קצנברג, או בתוכניות שמבטיחים להעלות בקרוב (כולל סדרת אימה של סטיבן שפילברג שאפשר לראות רק כשהשמש שקעה. ברצינות, האפליקציה בודקת את השעון בסמארטפון שלכם), כנראה שזה עוד ישתנה. אבל נכון לעכשיו קוויבי לא מציעה משהו באמת חדש חוץ מעוד כמה סרטונים קצרים לראות על האסלה.