"כולן רצו פיסה מהתחת שלו": קווין איירס, הזמר החלוץ שכיף להחפיץ

על פי עקרון מדעי ידוע, בכל רגע נתון יש לפחות חמישה עותקים של האלבום June 1, 1974 בארגזי הפלסטיק הנשכחים שמתחת למדפים ב"חור בשחור". לא ברור מה גרם לבהלה שהובילה את חובבי המוזיקה של תל אביב להפקיר את התקליט לנבגים של רצפת החנות הוותיקה, אבל סביר להניח שרק מעטים מהם יודעים את הפיקנטריה שנוגעת לאחד מיוצריו, קווין איירס, שהיה חוגג את יום הולדתו ה־74 החודש, אילולא התחפף לפני חמש שנים מהעולם הזה. מי שמכיר את האלבום ודאי יודע שעל העטיפה שלו מצולמים ניקו, בריאן אינו, ג'ון קייל ואיירס. האחרונים מביטים זה בזה ומחייכים, אולי כי הם רוצים קצת למות: בערב שלפני תפס קייל את איירס על חם עם אשתו, כפי שהעיד קייל באוטוביוגרפיה שלו What's Welsh for Zen, אירוע שעליו גם כתב את השיר Guts שנה לאחר מכן.

לא בדיוק קשה להבין מה משך את גב' קייל לאיירס. עצם היותו בחור שווה לא חמקה אפילו מעיני עיתונאי הרוק ניק קנט, המסטול תמידית, שהיה נוכח בקהל באותו הערב. "כל אישה בבניין רצתה חתיכה מהתחת שלו", העיר קנט באלגנטיות האופיינית לו בביקורת שכתב. נראה שהיכולת שלו למשוך נשים הייתה תכונה מרכזית של איירס. בכתבה שפורסמה עליו ב"גרדיאן" נכתב כי הוא "שכב עם אינספור נשים, החל מליידי אספינול (בת אצולה בריטית שהייתה מבוגרת ממנו בכמה עשורים, רפ"ב), דרך ניקו ועד לחברה של לו ריד". ניתן להוסיף לרשימה המאוד חלקית הזאת גם את קירסטן ברנסון, אשתו לשעבר של מנכ"ל וירג'ין ריצ'רד ברנסון, אותה פגש כשהגיע לחתום על חוזה בחברה. לשניים נולדה בת, גיילן, שעוסקת כיום במוזיקה.

אבל איירס היה יותר מפנים יפות, כריזמה משוגעת וקול עמוק. למעשה, ברגע צלול יותר כתב קנט כי "איירס וסיד בארט היו שני האנשים הכי חשובים במוזיקת הפופ הבריטית. כל מה שהגיע אחריהם הגיע מהם". אמר וצדק. הלחנים של איירס היו גאוניים באופן בלתי־נתפש, מהסוג שניתן לייחס רק לכישרון חד־פעמי ("כישרון כל כך חד עד שניתן לבצע איתו ניתוחי עיניים", כפי שאמר השדרן המשפיע ג'ון פיל). המילים שלו היו מלאות דמיון, ולעתים קרובות עסקו בנושאים כמו ילדות, דמיון וגם דברים כמו פירות, כיאה למוזיקאי פסיכדלי. לא יהיה מופרך לומר שהמקוריות של המילים והמורכבות של הלחנים שלו קבעה רף חדש וגבוה יותר עבור מוזיקה פופולרית.   

איירס החל את דרכו על הבס והגיטרות כאחד ממקימי הלהקה הפסיכדלית החלוצית The Soft Machine, יחד עם רוברט וויאט, מייק רטלאדג' ודייוויד אלן. לצד גונג, האטפילד אנד דה נורת' ועוד, הלהקה הייתה חלק מרכזי ממה שכונה "הסצינה של קנטרבורי", שאיגדה מוזיקאים אקספירמנטלים חלוציים שיוצרו מוזיקה פרוגרסיבית. אולם, למרות הצלחה חלקית שכללה חלוקת במות עם פינק פלויד, איירס זנח את הלהקה ואת הסצינה זמן קצר לאחר שהצטרף אליה, בטענה שהיומרנות והשכלתנות של חבריה עייפו אותו. לרבות הימים, נכתב ב־NME, אקט הנטישה הזה יהפוך לדפוס שבו איירס יפעל בכל פעם שהוא יהיה קרוב להצלחה כלכלית.

לאחר שפרש מהסופט משין, איירס מכר את הגיטרה שלו ונסע לנוח באיביזה, שם הוא כתב את השירים שהופיע באלבום הראשון שלו, Joy of a Toy, שהופיע בשנת 1969 ונחשב לאחד מיצירות המופת של הז'אנר הפסיכדלי. היו שם שירים כמו "The Lady Rachel", שעוסק בחלומות המשוגעים של ילדה קטנה, Girl on a" "Swing, שעוסק גם הוא ב, אהמ, ילדה קטנה ו־"Oleh Oleh Bandu Bandong", מחווה לימים של איירס במלזיה, שם התגורר בילדותו, לאחר שאמו נישאה לשליח הממלכה המאוחדת לקולוניות ("שלחו אותי שם לבית ספר קתולי מלא בכמרים הומואים", הוא אמר ל"גרדיאן", "הם תמיד ניסו להיכנס לי לתחתונים כי הייתי בלונדיני ונראיתי כמו מלאך").

לאחר Joy of a Toy, עד לסוף שנות השבעים, איירס הקליט רצף של אלבומים מבריקים אך לא אחידים, שכוללים התנסויות פרוגרסיביות וג'ימג'ומים ארוכים, קטעי ספוקן וורד, עוד שירי עם מהקולוניות של בריטניה, אבל גם פנינים כל כך נדירות ומיוחדות, שהקנו להם אוטומטית את הסטטוס "גאוניים". במוזיקאים ששיתפו פעולה עם איירס בהקלטות היו סיד בארט ומייק אולדפילד, שהיה אז בתחילת דרכו.

כמו רבים מבני  דורו, שנות השמונים היו תקופה רעה עבור איירס. הוא עבר להתגורר במיורקה, שם הוא התמכר להרואין והקליט כמה אלבומים בינוניים. בראיון שהעניק לבי־בי־סי בשנות התשעים אמר איירס כי אין לו כמעט זיכרון מההקלטות. באותה תקופת שפל הוא מכר סטודיו נייד שקיבל במתנה ממייק אולדפילד כדי לתחזק את ההתמכרות שלו. אף שהצליח לשקם את עצמו בשנות התשעים, פחות או יותר, ולהתנקות מהרואין, איירס מעולם לא הצליח לשחזר את הברק הספונטני וחסר המאמץ שאפיין את האלבומים המוקדמים יותר שלו. הוא בילה את שארית שנותיו בבית מבודד בדרום צרפת. "הקטע הוא שאף פעם לא שקלתי מקצוע אחר", אמר איירס באחד מהראיונות האחרונים שהעניק לכתבת ה"גרדיאן" שהגיעה עד לביתו שבעיירה קרקאסון, "הרצון היחיד שלי היה לעשות כמה שפחות. למען האמת, אני פשוט מניח שמה שעומד לקרות לי פשוט יקרה. הנה זה בא: מישהו שם, מישהו לא שם. הבחורה הזאת כאן. האוכל הזה כאן. אני חושב שהאנשים הכי חכמים הם אלה שעושים הכי פחות".