רציתי להיות בת. מילאתי את החלל במשקאות, פחמימות וגברים מזדמנים

זיכרון ראשון. גיל 4, צלצול טלפון, אני רצה לענות. "שלום! מי זה?", עניתי בהתרגשות שיא של ילדה גדולה. "שלום חמוד. אפשר לדבר עם אמא?" העולם עצר מלכת, הגוף שלי התכווץ וכל ארשת פניי השתנתה. "אני לא חמוד! אני חמודה!!!" הצהרתי, עם סאב-טקסט שלא משאיר מקום לספק שמדובר בטעות חמורה. "סליחה, חמודה. איך קוראים לך?", חיוך ממזרי של תחושת ניצחון – וכנראה סיפוק מהפעם הראשונה שהעמדתי מישהו במקום – הציף את פניי. "אביב", אמרתי בגאווה. "אביב?" שאלה האישה בפליאה אימתנית. "אבל… אביב זה שם של בן". חושך. 

אני לא זוכרת מה בדיוק קרה אחרי זה, אבל אני כן זוכרת את התחושה – אשמה. אני אשמה בחוסר מילוי תפקידי. אני בת! איך יכול להיות שהיא לא הבינה? מה עשיתי שגרם לה להתבלבל ככה? הרגשתי כאילו הדבר הכי יציב, הקרקע, נפערת, ואני צוללת פנימה ומנסה להיאחז בשני הקצוות. נעלבתי. נחנקתי. שם לראשונה הרגשתי שמשהו "לא בסדר בי". כל כך פחדתי שמישהו ידע מהטעות הזאת. לקחתי נשימה עמוקה שהרגישה כמו חץ חודר, בלעתי וחייכתי כאילו כלום לא קרה. שם למדתי את השיעור הראשון – לדעת להסתיר פגיעה, תוך לקיחת אחריות על הסיטואציה. והמסקנה – אני צריכה להיות יותר בת!

להיות יותר בת. אביב טומי כרמי (צילום: רפאל שחרי)

שנה אחרי, כבר התחפשתי בפורים לכלה וביקשתי אופניים בצבע ורוד זוהר ליומולדת. זה לא החזיק הרבה זמן. רציתי לשחק כדורגל עם הבנים, ובגיל תשע בחרתי להתחפש לקוסם עם שפם. אמא שלי, האמזונה, אומרת שהקסם שלי הוא שאני טום בוי, אבל אני? אני רציתי להיות כמו דנה וכמו בר ושיהיה לי שיער בלונדיני ארוך וחלק, פוני ועיניים כחולות. ועם הרצון להיות "הן", התפתחה שנאה ל"אני", למראה שלי, לגוף שלי, לגינונים הטום-בויים שלי. השנאה יצרה תסכול, והתסכול יצר רגש, ואני שבגיל ארבע למדתי לכסות על הרגש כדי שהאמת לא תצוץ, פיתחתי שריון. כמה שהסתבכתי.

מבלי לשים לב, הגדלתי והרחבתי את אותו בור שנפער לו אז אי שם בגיל ארבע. הקצוות החלו להתרחק כמו רעידת אדמה דרגה 7, וככל שהם התרחקו היה כבר קשה לחבר ביניהם. כל כך קשה שכבר לא היה ברור מה האמת שלי. אז המצאתי לי אמת חדשה וצמחתי מתוכה. "האמת" שיצרתי הגנה עלי ואני הרגשתי כל יכולה. ככל שהדמות החדשה גדלה, החלל שבפנים התרוקן, אז מילאתי אותו בכל טוב: משקאות, פחמימות, רעש, גברים מזדמנים וכל זה מתובל באגרסיביות עטופה בגוף נשי.

איך מתוך כאב יכול לצאת הומור. אביב טומי כרמי ב"קוונטה" (צילום: רפאל שחרי)

זה היה רק עניין של זמן עד שהיקום יתחיל לראות את התרמית, הגוף כבר זעק למנוחה, התבקשתי להאט, להפגין רוך ופגיעות, להירגע. לעצור. אז הגברתי. כי פשוט ידעתי שאם אני אאט, הכל יתפרק. ואז שוב הגיע צלצול טלפון. שוב רצתי לענות, שוב אישה על קו, אבל הפעם – הצעה. על הקו אישה, בחורה, שמציעה לי לקחת חלק בפרויקט, והנושא הנבחר הוא – נשים. שתיקה. חץ בלב. רק לא זה, חשבתי לעצמי. ניסיתי להדוף אותה, את הרעיון, המצאתי אלף סיבות למה לא, אבל היא לא ויתרה. 

מאז עברו שלוש שנים ואותו פרויקט קטן הפך למופע יחיד – "קוונטה". מופע, שקצת כמוני, עבר מלא תהפוכות. ואני? אני עדיין לומדת להכיר אותו וכל פעם מחדש לומדת ממנו עוד משהו – על עצמי, על העולם, על הדבר הזה שנקרא – חיים. לפעמים אני תוהה איך מתוך כאב יכול לצאת הומור, אבל זאת כנראה הדרך שלנו, שלי, להכיר ולהתמודד איתו. "קוונטה" היא יצירה כזאת, האנשה פיזיקלית על החיים, על תדמית, מגדר, מרוץ  ושאלה כנה – האם ניתן לנצח על כל זה מבלי לקרוס?

המופע "קוונטה" יעלה בצוותא ביום שלישי ה-8.3 בשעה 20:00; יוצרות.ים: ענבל להבי, שי שבתאי, אביב טומי כרמי; פיתוח וליווי אומנותי: שי שבתאי; כתיבה ובימוי: ענבל להבי; שחקנית: אביב טומי כרמי