אתמול היה טוב: מה הוביל לגל הנוסטלגיה הקולנועית הנוכחי?

תחשבו על כמה מהשמות המפורסמים ביותר בעולם הקולנוע כיום, ואז תחשבו על היצירות האחרונות שלהם. מצאתם מכנה משותף? רוב רובן פרסונליות, אפילו האישיות ביותר של יוצריהן ויוצרותיהן, ובחלק ניכר מהן הנושא הוא… טוב, יוצריהן ויוצרותיהן. ב"היו זמנים בהוליווד", קוונטין טרנטינו החליף את הקולנוע צמא הדם שלו בטיול מושקע, ארוך ומדוייק ללוס אנג'לס של 1969 (אותה הוא זוכר בפירוט מחוויותיו בעיר עם אמו); ב"ליקריץ פיצה", פול תומאס אנדרסון חזר לאותה העיר, אך במרחק של כמה שנים בודדות, והתמקד בימי התהילה של הוליווד החדשה דרך סיפוריו האישיים שלו ושל חברו, המפיק גרי גוצמן; וב"אפולו 10¹⁄₂: הרפתקה בעידן החלל" חזר ריצ'רד לינקלייטר לשני הדברים הכי אהובים עליו בכל העולם – סיפורי התבגרות ושנות ה-60.

תוסיפו לכך במאים צעירים יותר שנזכרים בשנים פחות "סקסיות" – שנות ה2000 הצעקניות ב"ליידי בירד" של גרטה גרוויג ו"אדומה אש" של דומי שי, לדוגמה; גם במאים ותיקים מצאו את הזמן להסתכל אחורה בערגה – "כאב ותהילה" של פדרו אלמודובר והפרוייקט הקרב של סטיבן ספילברג אודות ילדותו היהודית באריזונה, "The Fabelmans" (עם ציוות מטורף של סת' רוגן ודיויד לינץ'). וזה לא הכל: "בלפאסט" של קנת' בראנה, "מינארי" של לי-אייזיק צ'ונג, "הפרידה" של לולו וונג, "המזכרת" והמשכו של ג'ואנה הוג, "יד האלוהים" של פאולו סורנטינו ואפילו "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק", בו ניקולס קייג' מגלם את עצמו בסרט סיכום קריירה (נכון לעכשיו). מה בעצם מוביל לפרץ הנוסטלגיה הזה (ויש שיגידו, מחסור ברעיונות מקוריים)?

ראשית, אפשר לבחון את מובילי המגמה, טרנטינו, אנדרסון ולינקלייטר – כולם שמות בולטים של יוצרים מדור ה-X, אלו שגדלו בשנות ה-60 וה-70, עידן של יצירתיות קולנועית בשיאה במקביל לעולם בסימן מהפכות ופרצי אלימות. השלושה העבירו את אותה אהבה למדיום וראיית העולם המפוכחת שפיתחו (לא עוד הפי-אנד) לסרטים שיצרו, דבר שהוליד שורה חדשה של מגמות קולנועיות: משחק הז'אנרים של טרנטינו, הדרמות הקומיות בטעם חמוץ מתוק על חריגי החברה של אנדרסון וסיפורי ההתבגרות ההזייתים של לינקלייטר.

עכשיו, כשאותם צעירים פוחזים פיתחו שיערות שיבה וכרס בירה, הגיע זמנם לשלב קלאסי של חיי הבמאי – הסרט האוטוביוגרפי. כמו ש"קיל ביל" לא היה סרט סמוראים נורמטיבי ו"מגנוליה" לא הייתה הדרמה המשפחתית שהייתם מצפים לה, כך גם בז'אנר ה"אני זוכר" סרטיהם שמים את הדגש על מה ש*הם* חושבים שמגדיר את הזיכרון. לא עוד קונפליקט-קליימקס-קטרזיס מסודר, אלא רצף רעיונות ומחשבות, בזה אחר זה, שמעביר את הלך הרוח של התקופה. לא עוד הזנחה של תחומי התפאורה, העיצוב והסטייל לטובת דגש על הסיפור – אלא שימוש באמצעים אלו כדי להעביר תחושות חדשות. וגם התבוננות חדשה דרך עיניים בוגרות יותר על אותם נושאים ידועים: אהבה, חופש, מין, הטרדה, הערצה, גבולות ואפילו הנוסטלגיה עצמה.

הנוסטלגיה הזו, כאמור, לא בלעדית לדור ה-X, מה שמוביל אותנו לסיבה הנוספת שאנחנו בעיצומו של גל קולנוע נוסטלגי – שינוי אופיין של תעשיות הקולנוע והטלוויזיה במקביל לעלייה בחרדה מהמציאות. אל מול המנוע הכלכלי של הוליווד וכנגד גניבת הכישרונות של תעשיית הטלוויזיה המפתה, בימאים שנשארו נאמנים למדיום הקולנועי (כלומר, אלו שלא רוצים לייצר סרטי פרנצ'ייז) מוכרחים להביע את עצמם בדרך הרבה יותר בולטת והרבה יותר אישית: לא עוד דרמות קטנות על אמנים מתבודדים, אלא משהו הרבה יותר חם ומשפחתי.

תוסיפו לתערובת את שלל הצרות שפקדו את העולם בשנים אחרונות, חברו עם צריכת החדשות דרך רשתות חברתיות והחרדה שזה מייצר ותמצאו עולם הרבה יותר מפחיד. לא רק לאדם הפשוט ממנצ'סטר או תל אביב, אלא גם לאותו במאי רב-מעלה בהוליווד השמשית. וכך, כמו שכל אדם נוהג לעשות בעיתות חרדה, הוא מנסה להיזכר בתקופה טיפה יותר ורודה. או יותר נכון, ברגעים הורודים שהוא זוכר ממנה.

קשה לראות את עצמנו מתקיימים ללא נוסטלגיה – היא מחזיקה אותנו על הרגליים, מזכירה לנו מי אנחנו ולמה אנחנו פה ואפילו גורמת לנו לצפות לעתיד. בכל אופן, בנוגע ליצירתיות, הישענות יתר על הסתכלות לאחור לרוב לא ממש תורמת להתפתחות האמנות קדימה. ועדיין, אי אפשר להגיד שהמגמה בעייתית – היא מספקת צד רך יותר, פחות וירטואוזי, של מוחות גדולים שאנו מעריציםף. היא מקרבת אותנו לאותן דמויות בלתי מושגות שאנו רואים על המסך ומאחוריו, ויותר מכל – היא פשוט מוציאה תכנים טובים. תנו לעצמכם מידי פעם לחלום בהקיץ על טיול שנתי מזוויע למדבר יהודה בכיתה י"א או על הפעם הראשונה שהחלפתם חיתולים – אולי גם יכולים לייצר זוכה אוסקר.