קולקציית הרהיטים של אלכסנדר וואנג נטולת תעוזה אמיתית

בין ארבע ערי הבירה שבהן הוא מתקיים, שבוע האופנה של ניו יורק בולט, ולאו דווקא לחיוב: הוא ארוך ועמוס ויש בו הכמות הקטנה ביותר של רעיונות חדשים ויצירתיים. האמריקאים אוהבים לצרוך מוצרים ואוהבים לייצר אותם – זו הסיבה שבגללה רוב מותגי הלייף סטייל האיקוניים שהחלו כבתי אופנה צמחו בחוף המזרחי. רלף לורן, טומי הלפיגר וטורי בראץ׳ הם דוגמאות בולטות למותגים שבהם מציעים פריטי מלתחה לצד סדינים ומגבות, ואפילו צבע קיר יוקרתי. האליטה הישנה של המעצבים הניו יורקיים מעצבים אופנת ספורט קלאסית וגם פריטים לגוף ולבית שעושים אווירה נעימה.

דווקא מקליפורניה יצאה הבשורה של מותג אופנה ולייף סטייל מסוג אחר, הסוג הקודר, זה של ריק אוונס. אם אוונס היה מוכר צבע לקיר הוא היה בוודאי שחור, כמו זה שנבחר למרבית הבגדים שהוא יוצר כמעט שני עשורים. מי שאפילו לא סיים את לימודי האמנות שלו באוניברסיטה שבמקום הולדתו – דרום קליפורניה – הפך בתחילת שנות ה־2000 למעצב שמחזיק יותר ממותג. הוא יצר קאלט שמאגד סביבו כת מאמינים שנמשכים לסגנון הגותי והאפל שלו ומרגישים נוח בשוליים של האופנה היוקרתית. אוונס, שחי היום עם אשתו ושותפתו היצירתית מישל לאמי בפריז, הוא מעצב נישתי שהצליח לפנות למיינסטרים: הוא יודע לגזור בגדים שיש בהם אופל אבל לא שוכח שהכי חשוב שיחמיאו לגוף. כשהתראיין ל"גארדיאן" ב־2006 אמר: ״הבגדים שלי נראים נורא על הקולב, כי אני גוזר אותם עם כתפיים צרות ושרוולים ארוכים מאוד אבל זה בדיוק מה שהופך אותם למרזים ברגע שהם נלבשים על הגוף״. המחשבה המסחרית מעולם לא באה אצלו על חשבון האותנטיות, שניכרת בכל קולקציה שהוא מציג, בגזרות המורכבות שהן תוצאה של מלאכת מחשבת אמיתית וברהיטים הכבדים שהוא מייצר, שיעניקו לכל חדר תחושה של כנסייה גותית אפלה.

אלכסנדר וואנג. צילום: סטיבן קליין

מי שמאוד רוצה להיות בן הכלאיים של ראלף לורן וריק אוונס הוא אלכסנדר וואנג, שהוא, ללא עוררין, המעצב הבולט ביותר בדור הצעיר והחדש שגדל בדאון טאון מנהטן. בבעלותו בית אופנה הנושא את שמו, שני קווי משנה מצליחים והוא אוחז במושכות של בית האופנה הפריזאי בלנסיאגה. המראה שבזכותו סלל את הצלחתו המהירה צעיר ולא מחייב: שילוב של אלמנטים ספורטיביים ואופנת רחוב, בגדים שלא משדרים מאמץ רב מדי וקל מאוד לאהוב כבר על הקולב. בערב התצוגה שלו בשבוע האופנה של ניו יורק נחשפה גם קולקציית הרהיטים  הראשונה שעיצב בשיתוף יצרנית הרהיטים האיטלקית פולטרונה פראו, שמבוססת בעיקרה על שילובים של עור, קטיפה ועץ, כולם צבועים שחור. שחור שלט גם באופן בלתי מעורער בקולקציית חורף 2015 של וואנג, שהשראתה נשאבה ממגוון תרבויות שוליים: גותיקה, גראנג׳, רוק וסקין־הדס. גבולות הבגדים שורטטו באמצעות ניטים שחורים, מעילי רוח יוצרו מניילון מטאלי שהכיל 90 אחוזי מתכת והדוגמניות צעדו על מגפי פרנקשטיין גבוהים ששיוו לרובן הליכה מגושמת ונטולת חן. כל זה היה יכול להיתפס כחתרני וכחדשני, אך ממש כמו קולקציית הרהיטים הקודרת לכאורה, האוסף לא היה אותנטי, שכן הוא התייחס לשחור כצבע שלובשים בשביל להיראות טוב, ולא כחלק מתפיסת חיים.

לפני התצוגה אמר וואנג לעיתונאים כי השתלטותו של השחור על הקולקציה נבעה מעיון בדוחות המכירה של החברה, שהצביעו על העדפה ברורה של הלקוחות לפריטים שחורים. גם אוונס רוצה לרצות את קהל הלקוחות שלו, אם כי ביצירה שלו יש כנות נוגעת. הוא בוודאי לא היה מלביש את נורת׳ ווסט, הבת של קנייה וקים, שישבה בשורה הראשונה של וואנג, בפריט בלעדי מהקולקציה שנתפר למידותיה, כפי שעשה המעצב הצעיר. בכך חלק וואנג משהו עם התצוגה של קנייה ווסט שהוצגה יומיים לפני כן בשבוע האופנה הניו יורקי – יותר תרגיל בסטיילינג מעיצוב, יותר רצון לייצר רעש מתעוזה אמיתית. זו של וואנג הייתה אולי מעניינת יותר, אך בהחלט לא משכנעת.