התפוח נפל רחוק (מדי) מהעץ

עשר שנים עברו מאז שידור הפרק האחרון של "סקס והעיר הגדולה”, תכנית הקאלט שבין אם נרצה ובין אם לא, שינתה את חיינו על הפלנטה. כן, הגזמתי, אבל אני עומדת מאחורי זה. זה נכון שרוב האנשים (או ליתר דיוק, הנשים) צופים בזה כשהם בודדים ומנסים לערסל תקווה בליבם, וזה נכון שמדובר בקלישאה גדולה – אבל מדובר בסוג של קונצנזוס ששינה את כללי המשחק. גם האישה הביקורתית והסרקסטית ביותר מזדהה עם הקארי בראדשו שבתוכה וחברותיה הפוחזות, שדיברו על הדברים הפשוטים והחשובים מכל: אהבה לעצמך ולאחרים. כמעט בלתי נתפס שעבר עשור שלם מאז שידור הפרק הקלישאתי והמרגש, שבו מיסטר ביג נוסע לקארי שבפריז, מוכיח את אהבתו (ההרסנית לפרקים) כאמיתית ונכונה ומחזיר אותה הביתה להמשיך את חייה הלא ריאליסטיים בחברת שלוש החברות הצווחניות שלה, למשמע ווייס אובר מרגש, על מערכת יחסים בלתי צפויות, מסקרנות, עם חברות נושנות ועם עצמך, ועם האדם הנפלא שאוהב אותך. מושלם.

אני זוכרת בבירור את הפעם הראשונה שבה צפיתי בפרק. הייתי בת תשע, שמנמנה ומופנמת. חיי השתנו. על אף התכנים השטחיים לכאורה וההתעסקות המוגזמת באופנה ובגברים, הוצגו שם רעיונות שלא נראו לפני כן על המסך, שדוגלים בעצמאות האישה לטוב ולרע – עצמאותה של האישה החזקה שאחראית על גורלה ועל מיניותה. כך קרה שאני ועוד הרבה ילדות שנולדו באייטיז ובתחילת הניינטיז הפכנו נשים צעירות בין זרועותיה המפנקות של האשליה הניו יורקית המרתקת שהוצגה לנו בתכנית הכי נכונה, מבחינת טיימינג לפחות, ביקום הזה. וכך, מבלי שידעתי, בגיל תשע, קארי בראדשו וחברותיה הרסו לי את החיים. שוב הגזמתי. תנו לי.

אין כמו לפנק את אהובך בארוחת ערב:

בלית ברירה, שלי או שלה, קארי לקחה תפקיד בתור אחות גדולה, מתוסבכת ולא אחראית, שחינכה אותי על ערכים שקריים. יותר מעשור אחר כך, מצאתי את עצמי בניו יורק. גם רוצה לכתוב, גם אוהבת אהבה, גם שמה ליפסטיק לפעמים כשהוא לא נאבד לי בתיק או נופל לתעלת הביוב. אין לי אפילו זוג אחד של מנולו בלאנק. האמת שזוג של מנולו בלאנק שווה יותר משכר הדירה שלי, כך שגם אם יפול טיל על העולם ואני אקבל זוג במתנה, סביר שאמשכן אותן תמורת קפה, שתי בירות, מצעים חדשים, חשבון חשמל ועוגיה. וככה הכסף יישרף, כי ככה זה כאן. בניגוד לקארי, אני לובשת בדרך כלל מעיל גדול שמריח כמו גבינה, כפפות צמר, כובע גרב, צעיף עם פירורי לחם. מאוד קר פה בחורף. מדי פעם אני נוטה להחליק על שלג בצדי המדרכה ולשבור כל מיני עצמות בגוף. אני עובדת חמש עשרה שעות ביום ממוצע במטרה להגשים איזה אידיאל ועם זאת גם להתפרנס, להבדיל משעתיים שבהן אני כותבת טור על ״האם טרנסג׳נדרים שחיים בקומונת מין החליפו את ההומו-אירוטיקה של האייטיז? יצאתי לשאול את חברתי שארלוט על כך, ללא תחקיר כי לא צריך, והיא אמרה שכן. אז התשובה היא כן״. ואין דבר רע בזה. אלה החיים שלי ואני אוהבת אותם, גם כי אין לי ברירה אלא לאהוב את זה.

צעיף עם פירורי לחם במקום טוטו. בראדשו

קארי בראדשו, ימח שמה וזכרה, פיתתה אותי לחשוב משהו שלא יכול להיות נכון, וזה לא קשור לעובדה שהיא מבוגרת ממני בחמש עשרה שנים וחיה אורח חיים של אדם עשיר ומפורסם שקיים רק בטלוויזיה. המחשבה על כך מדאיגה, כי ייתכן והעולם הזה היה נכון, אבל בניינטיז. אך לא עוד. עשר שנים מאז הקרנת פרק הסיום המרגש (והמעצבן) הזה, נראה כאילו העולם הולך קדימה אבל עם זאת, לא מפסיק לרוץ אחורה. האידיאל הזה לא יכול להתקיים יותר במציאות שבה כולם לוקים בפיגור שכלי, כולם על ריטלין, קוקאין או קסנקס, דור ה־Y והמצאותיו המפגרות ״נהנה״ אבל למעשה, עושה הכל חוץ מליהנות. המשבר הכלכלי העולמי של 2008 לא הואיל, המהפכה הוירטואלית גרמה לאנשים להיות יותר מופנמים ואיכשהו גם שמרנים. בעולם שבו יש טוויטר, פייסבוק, אינסטגרם, גריינדר וטינדר – מי בכלל צריך חיי לילה? מי בכלל צריך שלוש חברות נפש? מי צריך בכלל לצאת מהבית ולשתות קוסמופוליטן? בשביל זה יש ג׳יטוק. LOL. 😉 חחחח.

איפה האקשן שהבטחתם לנו?

קשה בניו יורק. אנשים עובדים נורא קשה, רצים בסאבוואי, נראים לחוצים, עצבניים. גם ארבע החברות של סקס אנד דה סיטי מתלוננות על הת'אג ליבינג שלהן, ומתרכזות בעיקר בבחורים מפגרים ובקושי של להיות רווקה בשנות השלושים לחייך. אבל איכשהו, באורח פלא, זה נראה כאילו הדור שלי מתמודד עם כל זה בצורה ממש אחרת. בעולם שבו הכל מתועד בלי סוף, כולם כל כך מפחדים שיראו שהם בודדים ועצובים, שעדיף כבר מלכתחילה לצאת למקומות, לצלם תמונה וללכת הביתה, להינעל בזוגיות נוחה כדי שחס וחלילה לא יהיה מצב שאין תמונה לשים באינסטגרם של בן הזוג מכוסה בשמיכת פיקה ונופח על חתול. בכל מקרה עובדים פה כל היום, והברים נסגרים באמצע השבוע גג בשתיים בלילה, אז איפה כל ההרפתקאות האלה שהובטחו לנו? בכל פעם שניסיתי ויצאתי, חדורת מטרה ליהנות, למקומות שבהם צריך להתחפש לגרסה המשופרת של עצמך, מצאתי את עצמי הולכת הביתה באחת וחצי בלילה אחרי שנערי קולג׳ ניסו לפתות אותי להכנס לג׳קוזי כלשהו שמישהו השתין לתוכו. לקארי זה לא היה קורה.

מנולו בלאניק? אולי עדיף לשלם שכר דירה. שבוע בניו יורק גרסת בראדשו

אולי כל זה עניין של גיל, ובעוד עשר שנים (אם יהיה אינטרנט ולא נהפוך לאייפון, חללית או אפר ועפר) אני אסתכל על הכתבה הזו, אשתה מרטיני עם המשרת שלי, ג׳פרי, ואצחק. אבל בינתיים, העולם המוצג, או לפחות העולם שהיה רלוונטי לפני עשר שנים ויותר, הולך ונמחק. בעולם של היום מיסטר ביג לא היה נוסע לפריז לקחת את קארי. הוא היה כותב לה בפייסבוק "היי מה המצב?" ואז שולח לה הודעה עם הזין שלו. היא היתה כותבת לו LOL והוא היה לוקח נשימה עמוקה, אוזר אומץ ואומר: "אני מתגעגע. איך הולך?". היא היתה עושה לו סמיילי עצוב. ואז, אולי, אם הוא רומנטיקן באמת, הוא היה נוסע. וגם זה ממש לא בטוח. אם לקארי בראדשו ולחברות שלה היה את הקומפלקס הזה, אולי הן לא היו רווקות בגיל 35? אולי הן היו מוצאות בני זוג משעממים רק כדי להתנחם במשהו? ואולי בכלל לא היתה סדרה, כי מה מעניין ברווקה בשנות השלושים בחייה שיושבת על הטינדר, הולכת לאכול אוכל הודי, גרה בוויליאמסבורג ויש לה חברות שהיא בקושי רואה?

מישהי צריכה לממן את הקוסמופוליטן הזה, למען השם. חבורת "סקס והעיר"

החיים בניו יורק כיום הם דבר נפלא, אבל שונה בתכלית. ככה זה. נהר הגנגס זורם באיטיות, הרוח מנשבת, גרגירי החול מתחלפים באקראיות. זה המקום והזמן להגיד תודה לקארי ולכל צוות סקס והעיר הגדולה, על שלימדו אותנו כל כך הרבה דברים בדיוק ברגע בו הכל הופך ללא רלוונטי. אז היי, תודה. הייתם לנו לעזר. תודה על האומץ, על האהבה, על הקסם וההומור. האשטאג בבר עם היפות שלי, האשטאג קוסמופוליטן. האשטאג נעליים. האשטאג סנאי בפארק. ביי מותק. תודה. סמיילי שמח. סמיילי עצוב. לב.