העיתונאית הגולה קטרינה גורדייבה מסרבת להיות אופטימית

"אני לא מתביישת", כתבה ב־2013 העיתונאית ובמאית הדוקו הרוסייה קטרינה גורדייבה באתר הרוסי העצמאי Colta. גורדייבה, שעבדה במשך שנים במערכת החדשות של הערוץ הרוסי הגדול NTV (המזוהה פוליטית עם הממשלה הרוסית), עזבה אותו לאחר ששודר בו סרט תיעודי בשם "אנטומיה של מחאה", שניסה להציג את המפגינים נגד המשטר של ולדימיר פוטין כשכירי חרב ואת שולחיהם כשטופי מוח. עוד לפני הסרט הזה נתפס הערוץ בקרב תומכי האופוזיציה ברוסיה כגוף תקשורת לא ראוי, לא רציני ולא עיתונאי; אבל גורדייבה התעקשה להמשיך לעבוד בו עד שלא יכלה עוד."כשעזבתי הופיעו בחיי מכרים חדשים, מכובדים מאוד, ששמחו ללחוץ את ידי מפני שאני כבר לא עובדת 'שם'", סיפרה, "אני בטוחה שכמעט אף אחד מהם לא ראה את מה שעשיתי בערוץ. עד היום גופי תקשורת נחשבים, אינטרנטיים בעיקר, מציעים לי לספר 'את כל האמת על NTV' ולחשוף את הצביעות והפחדנות של מי שעדיין עובד שם. אני מסרבת".

"בחברת 'המכובדים' הטלוויזיה כבר מזמן ובאופן סופי נחשבת ככלי בידור לפשוטי העם. רבים משתדלים להתנער פומבית מכל קשר לטלוויזיה. מכובדי תחילת המאה ה־20 ביכו את הנתק שלהם מהעם; מכובדי תחילת המאה ה־21 גאים בו מאוד", כתבה גורדייבה אז.

שלוש השנים שחלפו אמנם שינו אותה מאוד לדבריה, הוסיפו לה משקל, עייפות ומלנכוליה, אבל גישתה החברתית והפרו־עממית מתגלמת היטב ב"הרצאה פתוחה" – פרויקט שייסדה בימים שאחרי NTV ומגיע כעת לישראל. באירוע הפרויקט בתל אביב ירצו פעילים חברתיים, יוצרים ואינטלקטואליים רוסים מובילים. ההרצאה הקרובה, שתתקיים ביום ראשון (7.2) בבית החייל, תיתן של זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2015, סווטלנה אלכסייביץ', שהיא העיתונאית הראשונה שזכתה בפרס זה ב־115 שנותיו.

"הפרויקט החל ב־2012 במקום העבודה הקודם שלי – RIA נובוסטי, שאליו הגעתי אחרי שעזבתי את NTV", היא מספרת ממקום מושבה בריגה, לטביה, שאליה העתיקה את חייה לפני כשנה. עבור הבקיאים בתולדות העיתונות הפוסט סובייטית האירוניה המרה ברורה למדי: RIA נובוסטי, בעבר סוכנות ידיעות ממשלתית ששורשיה בימי מלחמת העולם השנייה, פורקה במפתיע בסוף 2013 והורכבה מחדש כרוסיה סבודניה (רוסיה היום) – סוכנות ידיעות חדשה שנמצאת תחת שליטה צמודה בהרבה של ממשל פוטין. בראשה עומד דמיטרי קיסילב, דמות שנויה במחלוקת (בלשון המעטה), שהופעותיו הטלוויזיוניות הושוו על ידי התקשורת הבינלאומית ל"שתי דקות השנאה" הזכורות של ג'ורג' אורוול. אבל ב־2012 נותרו ל־RIA במתכונתה הישנה כמעט שנתיים לחיות, ולגורדייבה עדיין היה בה חופש פעולה נכבד. "יצרנו את 'הרצאה פתוחה' בעקבות פורמט אמריקאי, שבו למרצים הנבחרים מוצע מעין משחק: הרצו על הנושא שהייתם בוחרים לתת עליו את ההרצאה האחרונה בחייכם. מיכאיל גורבצ'וב (מנהיג ברית המועצות האחרון, שהפך במרוצת השנים לאחד המבקרים החריפים ביותר של פוטין וממשלתו – ע"ק) נתן הרצאה שעסקה באשמה אישית ולאומית, כלומר על מה שהוא הצליח לעשות ועל מה שלא".

הכותרת הרשמית של ההרצאה של גורבצ'וב הייתה "על תפקיד האדם הפרטי בהיסטוריה". זו הייתה הרצאה מסחררת, ארוכה, עצובה ואופטימית בו זמנית. "בני האדם השתנו בעצמם ושינו את מהלך ההיסטוריה", אומר גורבצ'וב לקהל, "ההיסטוריה היא לא פטאלית, האדם יכול לשנות את מהלכה. אני חושב שכל דור חייב להוכיח שהוא מספיק חזק ומספיק חכם בשביל לעשות זאת. אני מקווה ומשוכנע שהדור החדש יעמוד במבחן".

איך נוצר הקשר עם גורבצ'וב?

"הכרתי את גורבצ'וב בגלל סרט תיעודי שעשיתי, 'לנצח את הסרטן', שבמהלכו עסקתי גם בסיפור האישי שלו ושל אשתו (ראיסה גורבצ'וב, שעסקה רבות באיסוף תרומות למאבק בסרטן ומתה בעצמה מהמחלה ב־1999 – ע"ק), כך שכשהגעתי אליו עם עניין ההרצאה כבר לא היינו זרים. אמרתי לו 'מזמן לא דיברת, אתה חייב לדבר'. הוא אדם ענקי, רפורמטור אמיתי. מובן שעכשיו הוא המוקד של הרבה מאוד תעמולה נגדו, אבל ככה זה היום בתודעה הרוסית. כל הדברים התחלפו במקומות".

למה את מתכוונת?

"הבעיה היא במודל התעמולה. הטלוויזיה מכריחה את הצופים להאמין במושגים שקריים. הרי אין נשק חזק יותר מהטלוויזיה, וזו הרוסית למדה תעמולה בבית הספר הכי טוב שהיה לה: מערכת החינוך הסובייטית. ידעו שם דבר אחד – אם תגיד לבן אדם שוב ושוב שהוא חזיר, בסוף הוא יתחיל לחרחר; והמגמה השלטת בעם כרגע היא של שימור עצמי הישרדותי. זה עניין היסטורי: התהליך הזה, של חיסול הטובים ביותר, הוא בן יותר מ־100 שנה. זו השמדה שהתחילה ב־1905 (שנת פרוץ המהפכה הרוסית הראשונה, שנכשלה – ע"ק) והמשיכה ב־1917 וב־1925, כשהממשלה הסובייטית התחילה לחסל את הקולאקים (כינוי גנאי למעמד של איכרים אמידים, מעין מעמד ביניים כפרי – ע"ק). אחר כך סטאלין. מלחמת העולם השנייה. זה 45־50 מיליון איש. לאורך השנים, כל מי שלא פחד להטיל ספק, חוסל. זו הבעיה הגדולה, שלא נשאר את מי לשאול, עם מי לדבר. לכן חייבים את ההרצאות. לעולם לא אזמין מישהו להרצות רק מפני שהוא מוכר, אני מזמינה רק את מי שיש לו סמכות מוסרית. מה עשתה הטלוויזיה? היא בעטה מתוכה את כל האנשים האלה. לא רואים שם יותר את גורבצ'וב. לא נשארו אנשים אמיתיים בטלוויזיה, יש רק 'מומחים', רק קאטים, רק מונטאז'ים ומניפולציות עריכה".

מה את יכולה לספר על תהליך העבודה עם סבטלנה אלכסייביץ', שתרצה בתל אביב בשבוע הבא?

"גדולתה היא בהבנת תהליכים גלובליים בתור אדם פרטי. במובן הזה היא אויבת של כל כלי תעמולה ממשלתי. היא עונה לכל התועמלנים של רוסיה: אתם חושבים שאתם תלמדו אותנו מה המשמעות של מלחמה עבור הרוסים?".

גורדייבה מתייחסת לספר המוכר ביותר של אלכסייביץ', "למלחמה אין פנים של אישה", קובץ מונולוגים של נשים שעברו את מלחמת העולם השנייה, שראה אור לקראת סוף שנות המשטר הסובייטי והעניק לראשונה פתחון פה לקולות מודחקים, לא הירואיים במובן המקובל של המושג, שלא תאמו את הנרטיב הלאומי על "המלחמה הפטריוטית הגדולה".

"היא זוכרת את מה שידענו לפרק זמן קצר בשנות ה־90 – שאנחנו אנשים פרטיים. אנחנו לא העם, אנחנו לא הממשלה".

למה החלטת להוציא את "הרצאה פתוחה" לסיבוב בחו"ל?

"כי נגמרו לי המקומות שיכולתי לקיים בהם את ההרצאות ברוסיה. אף אחד לא מוכן לקבל אותנו יותר. נגמרו האכסניות. אז עכשיו הלכנו לבלארוס ואנחנו הולכים לישראל".

עכשיו יש לך הזדמנות לקיים דיאלוג תרבותי עם ישראל, מדינה שהצביון הדמוקרטי שלה הולך ונשחק מה את חושבת שאנחנו יכולים ללמוד מהאופוזיציה הרוסית?

"אני לא מומחית לישראל, אבל יש לי כאן חברים ומשפחה, וממה שאני מבינה המדינה נמצאת במבוי סתום. אמרו לי שישראל שכחה לענות על שאלות שפעם היא ידעה את התשובות להן, למשל איך שומרים על דמוקרטיה גם בעת טרור. דמוקרטיה וטרור לא חיים טוב בכפיפה אחת. כל העולם מתמודד עם זה עכשיו, וישראל הייתה, במובן מסוים, פורצת הדרך של הסוגיה הזאת, האוונגרד. לכן אני חושבת שיום אחד ישראל תצא מזה ראשונה ושאר העולם יצטרך ללמוד ממנה איך עונים על השאלות האלה. אבל אני זוכרת את התחושה ששררה במוסקבה ב־1999 (הכוונה היא לתקופה שאחרי סדרת פיגועים קטלנית שבה נהרגו בפרק זמן של שבועיים כ-300 איש על ידי פצצות שהוטמנו בבתי דירות. בעקבות הפיגועים פרצה מלחמת צ'צ'ניה השנייה – ע"ק). היו נכנסים אז לרכבת התחתית ומתחילים לחפש בעיניים מישהו זר, מישהו שנראה אחרת ממך, פשוט בשביל שיהיה ממי להתחיל לפחד. אתה מפסיק להיות אדם, מתחיל להשתכנע שאסור לדבר עם שונים ממך. אבל מי שמפסיק לדבר עם שונים ממנו, בסוף מוצא את עצמו מדבר למראה. אסור להסתגר".

ובכל זאת, האם יש משהו שדמוקרטיה בסיכון יכולה ללמוד מטעויות שעשתה מדינה שהיה נראה שהולכת לקראת דמוקרטיה, אך הסתובבה ופנתה לכיוון השני בצעדי ענק?

"אפשר ללמוד מזה שאין כללים יותר. בעצם זה מה שהפוליטיקה שלנו מלמדת אותנו בכל יום. אני מצטערת, אין לי מתכונים, אני בצד המפסיד. אם לא הייתי חושבת שהפסדתי הייתי עדיין גרה במוסקבה או בסנט פטרסבורג, לא הייתי עוברת ללטביה. המקומות שעבדתי בהם לא קיימים יותר. ברור שהיה אפשר להילחם עוד קצת, אך יש תחושה טוטאלית שאני והחברים שלי הובסנו. סופית. יש תרבויות וחברות שמכבדות את מעמד המיעוט, שמחזיקות אותו כי חשוב להן להקשיב לו מדי פעם. נותנים לאליטה האינטלקטואלית לדבר בצרפת, בגרמניה, בארצות הברית. ברוסיה אין מיעוט, יש רק רוב. למיעוט ברוסיה לא רק שלא מקשיבים, אלא בכלל לא רוצים שהוא יהיה. למיטב הבנתי העם אוהב את כל מה שקורה, ולא יעזרו כל הניסיונות שלי להגיד שמה שקורה חמור מאוד. מתישהו אתה הופך ללא סתם אידיוט אלא לגולה. צריך לדעת להפסיד. אם אנשים רוצים לחיות ככה, ואני לא רוצה – אני לא יכולה להכריח אותם לחיות אחרת. אני יודעת שנוצחתי".

גורדייבה לא יכלה לתת שורה תחתונה אופטימית לשיחה הזאת. לא. לא חייבים לסיים באופטימיות מאולצת, ודאי במצב שבו המציאות לא מעניקה לה רוח גבית. אבל עדיף בכל זאת למצוא כמה מילים מעודדות לסיכום, אם אפשר, כי פסימיות היא לא כלי מעשי. חלק גדול מהדיבור הישראלי על רדיפה פוליטית נשמע לעתים כמו תרגילי נשימה לקראת אורך הרוח שידרשו החיים תחת משטר אפל באמת, אבל ההכנה העצמית לאסון לא באמת מכינה לאסון, ולכן כמה מילות סיום מהדברים שגורדייבה כתבה אז, ב־2013, כשהיא רק עזבה את NTV: "ההרגל לדבר עם קהל בן כמה עשרות מיליונים הוא הרגל חשוב… הקרע הנורא בין האנשים המכובדים, האנשים בטלוויזיה והאנשים שצופים בה לא יביא איתו שום דבר טוב. כי אם אנחנו באמת רוצים שינויים, הרי שמיליונים צריכים לרצות אותו. 100 מיליון צופים, כותבי הטקסטים וקוראיהם. כי 'אנחנו' ו'הם' לא שונים בשום דבר ממש. אולי לפעמים הרוסית שלנו קצת יותר טובה, אבל את זה אפשר ללמוד. ללמוד לחיות אחד ללא השני – לא נצליח אף פעם".

סווטלנה אלכסייביץ' תרצה בבית החייל ב-7.2, 20:00. 99־250 ש"ח