פייק מלחמה: למה כל כך הרבה אנשים מאמינים לצילומי AI?

מאז הטבח הנורא בעוטף עזה והמלחמה שפרצה בעקבותיו הוצפנו בדימויים. הראשונים היו קשים ומבלבלים, ומי שהציץ ונפגע המליץ להימנע מצפייה בהם פן יחרכו את התודעה שלנו לעד. אחר כך החלו להתפרסם תצלומים של נעדרים ושל קורבנות מהימים ומהרגעים שלפני הזוועה. ואז הגיע גל הקיטש – עיצובים סמליים של אבל ויתמות, הצלה ואחדות, מעוטרים בשלל דגלי כחול לבן, שפשטו ברשתות החברתיות כמו אש בעוטף עזה. רבים מהדימויים המפוברקים האלה – חלקם נוצרו בבינה מלאכותית, אחרים הדביקו דגלי ישראל לתצלומים שאין להם כל קשר לאירועים הנוכחיים – מתחזים לאמיתיים, והמוני גולשים משתפים אותם ללא אבחנה.

ראשונה הופיעה בפיד שלי תמונה של חייל חתיך שאוחז בידיו בשני תינוקות רדומים. לא צריך להתאמץ כדי להבחין שהתמונה מזויפת – לחייל יש שלוש כפות ידיים, על זרועו מתנוסס דגל ישראל במקום דרגה או תג של חיל, ומאחוריו בניינים הרוסים שכמותם אין באף קיבוץ. הדימוי מהדהד סיפור שפורסם בכלי התקשורת על חיילים שמצאו שני תינוקות שהוסתרו בארון על ידי הוריהם שנהרגו. אך משום שהאירוע לא הונצח בתצלום יפה, הדימוי המזויף מילא את החסר, ולווה בשלל חיוויים נרגשים.

מושך באלימות במיתרי הלב. חיילי AI מזוייפים מחזיקים פעוטות AI מזויפים. צילום: מחולל AI

אחריו צצה בפיד תמונה של ילד עטוף בדגל ישראל, עומד מול קבר טרי בבית קברות שבו מתנוססים עוד שלל דגלי ישראל. יש גם זרי פרחים ונרות דולקים. על המצבה כתוב "אבא ואמא שלי, 7.10.23, אני מתגעגע אליכם משפחה שלי. נרצחו בביתם בשבת בבוקר חג שמחת תורה. עם ישראל חי". גם התמונה הזאת אינה תצלום אמיתי, ומרגיש קצת מיותר לציין שעל מצבה לא כותבים "אבא ואמא שלי", מה גם שלא קובעים מצבה בטרם חלוף שלושים יום מהלוויה.

זה דימוי סמלי של יתמות טרייה שמישהו אנונימי יצר במחשב שלו, אלא שנוסף אליו טקסט מעוטר באימוג'ים של בכי ולב שבור: "תשתפו בבקשה שהתמונה הזאת תגיע עד קצה העולם. ילד קטן שאיבד את ההורים היקרים לו מכל. הילד הרך והצעיר איבד את כל עולמו". המונים שיתפו את התמונה והטקסט גם יחד. פופולארי עוד יותר משני הדימויים הנ"ל היה תצלום של ילד בלונדיני מחבק תינוק שחור שיער, שאליו צורף הטקסט: "אין לנו אמא ואבא, החמאס הרגו אותם. אבל אני ישמור עליך. לשתף!!! שכל העולם יראה!". שמתם לב שלילדים היתומים בתמונות האלה אף פעם אין שמות?

הילד המזויף בבית הקברות המזויף. צילום מסך/ פייסבוק

בהתחלה התעלמתי מהדימויים האלה, אבל הם שבו והופיעו בפיד הפייסבוק שלי, ולכן עצרתי וניסיתי להבין מה גורם לכל כך הרבה אנשים לשתף דימויים מפוברקים, ואף להגיב להם במילים נרגשות ובכל האימוג'ים שמייצגים צער גדול. נראה שמה שמשותף להם זה מינון גבוה של קיטש, מעורב ברגשות לאומיים. קיטש מוגדר כחיקוי נאיבי של אומנות, הפונה לטעם ההמון ומשוכפל עד אינסוף. דוגמה מפורסמת היא ציור "הילד הבוכה" שהיה נפוץ בישראל בשנות השבעים והשמונים, שבו ילד מתוק עם עיניים כחולות מישיר מבטו אל המתבונן ועל לחייו זולגות דמעות. על פי הפילוסוף וולטר בנימין, קיטש מציע סיפוק רגשי מיידי ללא מאמץ אינטלקטואלי, ללא הדרישה של ריחוק וללא סובלימציה.

המלחמה הנוכחית דורשת מאיתנו להתמודד עם מערבולת של רגשות, תחושות, הרהורים ופחדים שכמותה עוד לא חווינו. וכשהמראות האמיתיים כה נוראים, ויש יותר מדי מהם, הדימויים הקיטשיים עוזרים לרבים מאיתנו לתעל את האימה. תמונת החייל האיתן שנושא בזרועותיו תינוקות תמים, גבו זקוף אך ראשו רכון אל התינוקות, מציעה לנו תחושת בטחון בגיבור ישראל, שיידע להיות לוחם עז כשצריך, אך גם גבר רך כשצריך (מסר דומה עולה מתמונת AI גרועה במיוחד של שני חיילים המחבקים עוללים בוכיים, מוקפים בהמוני חיילים צוהלים). ואילו תמונת הילד מכוסה הדגל שעומד מול המצבה, מציעה לנו אבל ויתמות עטופים ברגש לאומי גואה. כולנו יתומים וזקוקים לחיבוק לאומי של חייל גיבור, או שמא לחיבוק של מנהיג.

נכנס לכם משהו לעין. "הילד הבוכה". צילום: ויקיפדיה

להגדרות הקלאסיות של קיטש והאופנים שבהם הוא מופץ, הרשתות החברתיות הוסיפו את האופציה של שיתוף. לחיצה על כפתור וכולנו בוכים יחד, כל אחד מול הסמרטפון שלו. זה בסדר, כל עוד אנשים מודעים לכך שאלה דימויים סמליים, ולא ייצוגים אמיתיים של מציאות. אלא שהטקסטים הנלווים, שדורשים לשתף כדי שכל העולם יראה, הופכים את הקיטש לפייק ניוז. ניסיתי להסביר מה שכתבתי כאן לחברה אמריקאית, אך היא שבה וטוענת שזאת תעמולה גסה. וזאת כבר בעיה שמתעצמת כשרבים כל כך בעולם מסרבים להאמין למה שעוללו מחבלי החמאס ב-7.10 וטוענים שאנחנו משקרים.