קליס בישראל: תצוגת תכלית של כישרון וכריזמה

למי שהפסיק לעקוב אחרי הקריירה של קליס מתישהו בין "Milkshake" ל"Acapella", הנה כמה מושגים לא צפויים לתאר בהם את הזמרת: חיננית; אצילית; עדינה; מרגשת; חתומה בלייבל האגדי Ninja Tune. כן, קליס. והיה שווה לצאת לזאפה הרצליה, מכל המקומות, בשביל לגלות את השינוי שהיא עברה.

קליס בפברואר 2015 היא קליס ללא כבלים. כשהיא מגולחת מהפקות אלקטרו דורסניות – כיפיות, אך מונוטוניות, כאלו שנועדו לשרת סינגלים, לא אלבומים – ומגובה בלהקת סול-Fאנק קלאסיציסטית ומצוינת, היא נשמעת הכי טוב שהיא יכולה להישמע. יש גם הרבה מה לומר על הנועם שפורץ מקליס ועל הנוכחות הבימתית שלה. על כך שבין השירים היא מספרת סיפורים ארוכים מדי, שהיא יודעת שהם ארוכים מדי ועדיין לא ממש אכפת לה. שהיא צוחקת בקטנה על הקהל ועל עצמה. שהיא שובת לב ממש. אבל המוזיקה יותר מעניינת.

ניקח, לדוגמה, את הלהיטים של הזמרת – "Millionaire", "Acapella" ו"Milkshake". ניתן לזהות את גרסאות המקור שלהם בהופעה כרפרנס בלבד. "Acapella" ו"Millionaire" מומצאים מחדש עם חצוצרת סקא אינטנסיבית, המון קלידים וללא זכר למכונת תופים; "Milkshake" נפתח עם ביט ספרדי אינטנסיבי (או "גרסת חפלה", כדברי שותפי להופעה) ומסתיים בדגימה מפתיעה של ההקלטה המקורית של השיר, כשקליס יוצאת לדו-קרב ווקאלי עם עצמה.

יחד עם זאת, השירים שנשמעים הכי טוב בהופעה הם אלו מהאלבום האחרון של קליס, שנכתבו להרכב זה (או לפחות לאחד דומה): הברקת הFאנק המתוחה והאופטימית "Cobbler", עוד קצת סקא ב"Breakfast" או הסינגל המצוין "Friday Fish Fry", שהולך הכי רחוק ממולדתה של קליס, ניו יורק, עם עמוד שדרה פסאודו-קאנטרי וגרוב דרומי עמוק, עליו קליס רוכבת כמו מלכת רודיאו. אפילו "Rumble" הסנטימנטלי, שבאלבום נשמע חיוור ומאופק, במרחק של מטר פשוט שובר לבבות (מי היה חושב שפזמון שבנוי פחות או יותר מהמילים "Baby don't go" עדיין יכול לעורר משהו? יכול ועוד איך), כשקליס מתחרה עם זמרת הליווי שלה מי שוברת יותר גבוה.

זהו אחד הרגעים הבודדים בהופעה שמציגים ראוותנות מוזיקלית – ובתבונה, הוא משתלב דווקא בשיר מינורי באופיו. תעלולים כאלה ב"Milkshake", נניח, היו לוקחים אותו רחוק מדי, מעבר לקצה. האופן בו קליס מתעקשת לפרק את הלהיטים שלה, בשילוב הסיפור שהיא מספרת על מסיבת עיתונאים בה היא נשאלה אם עדיין מתחשק לה לשיר אותם בהופעה ולצד התפניות המשונות וה"לא פרודוקטיביות" שעשתה בשנים האחרונות (הפסקה של כמה שנים ממוזיקה בהן למדה להיות שפית, למשל), מציירים תמונה של מישהי שלא הרגישה בנוח בעורה של דיוות הפופ שהיא הייתה יכולה להיות.

זה גם מספק מענה לשאלה מתבקשת למי שמביט על הקריירה שלה: האם קליס היא החמצה? היא הרי מוכשרת וכיפית בהרבה מיוצרות אר' נ' בי' אחרות בנות דורה וזה שהגיע אחריה, ועדיין, למרות כמה להיטים גדולים, היא מעולם לא הפכה לאיקונת פופ. אם להחיל עליה הגיון כלכלי קר, אפשר להסיק שכן, משהו התפספס. אבל אחרי שעה ומשהו במחיצתה, ההגיון הקר נמס ונותרת רק עובדה ברורה אחת: הנה יוצרת שמאוהבת במקום בו היא נמצאת ובסאונד שהיא מפיקה. וזו רק סיבה אחת ללכת לראות אותה.

קליס תופיע גם הערב (7.2) בזאפה הרצליה