זיקת ההנאה של המלון היקר בתל אביב: הציבור מוזמן להתייבש

כמו אחוז גבוה של תל אביבים, ואל תנסו לתפוס אותי במספר מדויק, גם אני עובד מהבית, עם לפטופ. גם אני מוצא את עצמי יושב לא מעט בבתי קפה על מנת להימנע מהסחות הדעת של הבית, וגם אני מוצא את עצמי מוסח במקום זאת על ידי הסחות הדעת של בית הקפה. אז לאן אלך איפה שגם יהיה לי מזגן וגם לא יהיה מלצר שיסתכל עליי במבט של "מתי תלך כבר? אני רוצה לעשות עוד טיפים"? למרבה המזל, ממש השבוע תומר מיכלזון חשף ב"זמן ישראל" את הסוד של המבואה היפה של מלון קמפינסקי, המחברת בין רחוב הירקון לחוף הים. בכתבה עצמה מיכלזון מתאר איך לפי ההסכם של המלון עם העירייה, המבואה המדוברת – או ה"אטריום", כמו שהם קוראים לו – יהיה פתוח לציבור בתמורה להטבות בניה שונות שניתנו לפרויקט (כגון בניה גבוהה יותר). זה היה יכול להיות דיל טוב, רק שתחילה המבואה היתה סגורה, ורק לאחר התעקשות רבה (לרבות הזמנת פקחי עירייה למקום) היא נפתחה לציבור. ובכן, אני הציבור. והאטריום נראה ממוזג. אז יצאנו לבדוק.

>> קיצור פרשת לובי רוטשילד 22: כך זה התחיל
>> קיצור פרשת לובי רוטשילד 22: וכך זה נגמר

אלא שכאשר הגעתי לשם התבהרה תמונה אחרת לגמרי, שתאמה הרבה יותר את גישת "כן לעבור, לא לעמוד" בה דבק המלון בהתחלה. באטריום עצמו אין ולא כיסא אחד לישיבה (העציץ היה דווקא נוח למדי). אזעקה פעלה בעוצמה בלתי פוסקת. אבל הדבר הקשה מכל היה המחסור במיזוג. בתל אביב. באמצע יולי. אז איך מלון קמפינסקי, מלון חדש שכבר הוגדר בכמה גופי תקשורת בשם התואר הלא מחמיא (או אולי מחמיא, תלוי מי אתם) בתור "המלון היקר ביותר בתל אביב" יכול להרשות לעצמו לא למזג את אחד מחלליו? האם זה נסיון להסב אותו לחמאם טורקי? האם כשנערך כאן קוקטייל הפתיחה החגיגי של המלון, המזגן לא פעל גם אז? או שאולי זה בגלל שהם נזכרו שמדובר בשטח ציבורי?

וזה מה שמחכה לכם מחוץ לאטריום (צילום: רועי רוה רוביצ'ק)

תראו, לגמרי יכול להיות שמדובר בצירוף מקרים מצער. כששאלתי עובד של המקום למה כל כך חם כאן (לפחות אין באטריום עובדים שמוצבים שם דרך קבע ונחסכת מהם הסאונה הזאת), הוא אמר שמדובר בתקלה ושהוא יעדכן את אחראי התחזוקה. חיכיתי זמן מה שהתקלה תתוקן או שמישהו לפחות יבוא להתעניין במצב המזגן. נחשו כמה אחראי תחזוקה הגיעו למקום? נכון מאוד. בכל מקרה, לאחר שעה, במהלכה השמש כבר התחילה ממש לצלות אותי מבעד לזכוכית האטריום והאזעקות המשיכו לרעום (אבל זו תקלה שמישהו דווקא כן ניסה לסדר, צריך להיות הוגנים), יצאתי החוצה. היו שם כמה ספות מפוזרות ושולחן. לא המזגן אליו ייחלתי, אבל גם בריזה קלה שבקלות הייתה מספקת במצב הנוכחי. מה שכן, לאורך כל הדרך אף אחד לא ניסה לגרש אותי או הפריע לי לצלם.

כזכור, סיפור דומה אירע ברוטשילד 22 לפני כחמש שנים. שם, בלובי הבניין הגדול שמשמש בין היתר את מלון פתאל ואת המשרדים הישראלים של פייסבוק נעשה הסכם דומה עם העירייה, שוב – בתמורה לכך שהלובי יהיה מקום ציבורי. אך לאחר שהבניין נפתח, מנהליו התעלמו מהתוכנית ואף הזמינו משטרה לאנשים שבאו לנצל את העניין וגם לעורר מודעות לחלקה הציבורית הנעימה הזאת. האם הם למדו מהטעויות שלהם?

אטריום המחלוקת (צילום: רועי רוה רוביצ'ק)

מה נאמר, הלובי של רוטשילד 22 היה כל מה שאפשר לקוות לו. ספות נוחות. מזגן. אלוהים, מזגן. גם האווירה נעימה: תיירים מדברים בשקט, מוזיקת רקע יפה בווליום נמוך. אם וביתה מתיישבות על הספה לידי להינות מהמזגן תוך כדי אכילת בורקסים בהיחבא לא חבוי במיוחד (למרות השילוט שאוסר לאכול מקום. שטח ציבורי, אבל יש גבולות). אנשי המקום רואים הכל אבל מתכחשים לדבר העבירה, רק המאבטח נותן לי מדי פעם את מבט "מתי תלך כבר?" כאן כל כך מיומן שהוא היה יכול להיות באותה מידה מלצר בבית קפה. בקטנה, אנחנו כבר רגילים, והאמת, כיף לראות שגם חמש שנים אחרי הרעש הגדול, המציאות שמחאה ציבורית (ואפילו לא גדולה מדי) יכולה ליצור בשקט ממשיכה לה להתקיים. ומה לגבי המזגן של אטריום קמפינסקי? אנחנו נמשיך לעקוב.