כבר בתחילת הארוחה רצינו ללכת, אבל לאן? היינו תקועים בדיזנגוף

מבחינה סוציולוגית אפשר לדבר שעות על הקימה לתחייה של דיזינגוף. אחרי שנים שכלב לא היה עובר שם אחרי השקיעה, כמעט 40 שנה אחרי שיצא השיר, דיזינגוף בשעות הערב באמת נראה כמו רכבת לילה לקהיר. זאת כמובן מתוך הנחה שרכבתה לילה לקהיר מפוצצת בהרבה יותר מידי תיירים רעשנים, צעירים שלא ברור למה אין להם שעת עוצר ומקומות שנראים כמו מלכודת לעוברים ושבים עם תמונות בתפריט.

הבעיה היחידה בכל הבלאגן המשוגע הזה, כלומר מלבד זה שהסיכוי לשרוד הליכה של יותר משלוש דקות לאורך הרחוב בלי להידרס על ידי קורקינט קטן מהסיכוי למצוא חניה באזור, היא חוסר איזון מוחלט ברמה הקולינרית. אם אתם מחפשים ברים שנשפכים אל המדרכה או אוכל רחוב מפוקפק הגעתם למקום הנכון. אם אתם מחפשים מקום לשבת וממש לאכול, זה כבר הרבה יותר מורכב. ובמורכב הכוונה היא כמעט בלתי אפשרי. לפחות עד שמגיעים לפינת גורדון ולקפה מרטיני.

>> בואו תראו איך עושים את זה פשוט וטוב: המקסיקנית של לה מעלה

קפה מרטיני הוא שת"פ של שף עידן פרץ (פופינה), המיקסולוגית מור קורל (223) ויונה ששון (לוקה ולינו) שנשמע מעניין כבר על הנייר. או כמו שהם כתבו "ביסטרו בר איטלקי עם חלל פנימי שמעוצב כבר איטלקי משנות ה-60 ואזור חיצוני המדמה גן איטלקי ובו עצי לימון ועגלת לימונדה" (שזה, כפי שבוודאי זקני הקוראים שמו לב, מזכיר באופן חשוד את התיאור של קפה רוול, ששלט ברחוב בסבנטיז). יצאנו לדרך בלי לשאול שאלות, שזה קצת חבל. כי ככה עד שלא התיישבנו ופתחנו את התפריט (חברים, זה נחמד שאתם "ביסטרו בר" אבל תפריט שאתה צריך להעביר בערך לעמוד 223  כדי לחצות את אזורי האלכוהול ולהגיע לאוכל זה קצת מוגזם), לא הבנו שמדובר באירוע צמחוני, ושמנות הבשר הבודדות שמככבות בתפריט הן של תחליפים טבעוניים. מצד שני הם מופיעות תחת השם "פינוקיו", כך שברור לכולם שמדובר בשקר.

בואו נתעלם מהשמות המוזרים של הקוקטיילים. קפה מרטיני (צילום: מייגן מימון)

למרבה המזל, מטבח איטלקי הוא כנראה המקום היחיד שהו מחסור בבשר לא מעיד מראש על אסון מתקרב. אז התגברנו על הרצון העז לקום וללכת (וגם לאן היינו הולכים? לנסות את השווארמה בניחוחות אגזוז אוטובוסים בהמשך הרחוב?) הזמנו קוקטיילים עם שמות מוזרים כמו porn star martini, וחיכינו בסבלנות לאוכל.

התחלנו ב"בריוש" עם מטבל עגבניות ושום וצלוחית של שמן צ'ילי. הבריוש היה נהדר, בעיקר אם מתעלמים מהעובדה שהוא לא בדיוק היה בריוש, או לפחות לא הרגיש ככזה, אלא יותר פוקצ'ה עבה ואוורירית. האם הוא היה כלי הקיבול המושלם לרוטב העגבניות? ללא ספק. האם אפשר להגיד אותו הדבר גם ביחס לשמן הצ'ילי שהגיע בצד? רק אם יש לכם נטיות אובדניות ו/או יכולות עמידות לחריף ברמה של מרמיטה.

המנה הבאה, ארטישוק אלה רומנה, זכתה מיד לכינוי "הטוב, הנהדר והמיותר". הארטישוק עצמו, על תקן הטוב, היה רך, מתובל, ונעים באופן כללי, אבל עם כל הכבוד הוא לא היה מרכז המנה. הוא ישב על רוטב לבן שבמבט (מאוכזב) ראשון נראה כמו יוגורט, ונשבע שכבר גילגלנו עיניים, אבל, כשטעמנו אותו היה רגע של הפתעה. המצע הלבן התגלה כממרח ריקוטה שום, והוא היה אדיר. מתקתק אבל באופן שלא משתלט, עדין אבל מורגש, קריר וקרמי ונהדר. למרבה הצער היה פה גם מיותר, בצורת חציל שרוף מעל כל האירוע. למה? שאלה מצויינת.

למרבה השמחה, בקרם התירס לא היו דברים מיותרים. למעשה, מדובר באחת המנות היותר מוצלחות שאכלנו במהלך הערב. זאת לא בדיוק פולנטה, כלומר זו פולנטה בלי טיפה עדינות אבל עם מלא טעם. ההגשה שלה, ביחד עם ראגו פטריות עשתה לה רק טוב בטעמים אבל השיחוק הגדול באמת היה פירורים קראנצ'ים של בצק מחמצת ששידרגו מאוד את החוויה.

אם בכל מקרה מעניינים אתכם רק הקוקטיילים, אז פשוט תגידו את זה. אה רגע, קוראים לכם קפה מרטיני (צילום: מייגן מימון)

גם הארנצ'יני פתיתים היה בצד החיובי של הדברים. לא שום דבר מרשים אומנם, אבל הוא עמד בתנאי היסוד של המנה  – פריכות מבחוץ, רכות נעימה מבפנים ועם גבינה נמתחת שנמרחת על הפנים כשאתה נותן ביס. חוץ מזה קשה להגיד עוד משהו עליו. גם הרוטב שהוא ישב עליו, עגבניות עם כתם קאצ'ו אה פפה היה חביב למדי. ובחיי שבזאת כבר הקדשתי למנה הזו יותר מילים מהערך הסגולי שלה.

כשהגענו לאיזורי הפיצה (סליחה, פיצאטה) החלטנו ללכת על מרגריטה כדי לא לתת להסחות הדעת לגנוב את ההצגה. ובכן, הבשורות הטובות הן שהבצק היה מוצלח למדי, ועשה יפה מאוד את העבודה. למרבה הצער, שם זה נגמר. בעיניים ראינו שיש על הבצק רוטב עגבניות וגבינה, בפה לא הרגשנו כלום. הבצק השתלט על כל הטעמים. באותה מידה יכלו להגיש את זה כפוקצ'ה (ואז היו קוראים לה בריוש).

הספגטי קצ'יו פפה (באופן מוזר, כאן זה נכתב בתפריט שונה מאשר ברוטב של הארנצ'יני) היה הרבה פחות מוצלח. הפסטה עצמה היתה טובה, אבל כמויות הפלפל השחור היו מוגזמות באופן לא הגיוני. שזאת חצי צרה, כי בכל זאת – זו המנה – אבל מה שהיה גרוע בהרבה הייתה רמת מליחות שהוציאה את העניין מאיזון והוציאה אותה מאיזור הסבירות לכיוון אזורי "קודם חציתם את ים סוף, עכשיו תאכלו אותו". התקווה שהניוקי פריטה, ניוקי מטוגן "בעבודת יד" יחזיר את העניינים לצד החיובי, לא הספיקה. למעשה, היא אפילו הפריעה. זה לא הרגיש כמו ניוקי ובטח לא בעבודת יד. בחיי, שהדבר הראשון שנאמר מסביב לשולחן שזה מרגיש כמו קוביות תפוחי אדמה קפואים משקית. לא מספיק פריך, לא מספיק מתובל, לא מספיק כלום. יכול להיות שבנו על זה שרוטב הארביאטה האגרסיבי במיוחד יחפה על הכשלים. זה לא קרה.

עיצוב של בר איטלקי? בסדר, אז תהיו בר איטלקי. קפה מרטיני (צילום: מייגן מימון)

הניוקי סולת דווקא כן הצליחו לשפר את העניינים. כל הקונספט של ניוקי סולת מטוגן שמוגש בתוך רוטב עגבניות הוא מוזר, כי למה לקחת משהו קריספי כל כך ולהטביע אותו ברוטב עד שהוא מאבד פריכות, אבל דווקא כאן היה משהו שעבד. רוטב העגבניות השרוף היה בדיוק מה שהיה צריך כדי לתבל את הביס, הניוקי הצליח, יחסית, לשמור על המרקם שלו, והתוצאה הסופית הייתה מוצלחת למדי.

החלטנו לחתוך לקינוחים. לקחנו טירימסו פיסטוק, שלא היה מאוד טירימסו, אבל בהחלט היה פיסטוק. זה לא היה רע בשום צורה, אבל באמת לא מנה ששווה להגיע בשבילה במיוחד. היה פרופיטרול עם גלידה וניל שגם הוא היה מוצלח, אבל רוטב השוקולד שנשפך עליו די השתלט על הכל, והפך את זה למה לחובבי שוקולד בלבד. מה שאי אפשר להגיד על מוס השוקולד. שם שוקולד היה הטעם הכי פחות מובהק. נגיד ככה – לקרוא לזה מוס רום היה תיאור יותר מדויק.

>> מהפך בפסגה: R48 של רותי ברודו מזנקת ישר לטופ של המסעדות בעיר
>> הארוחה שלנו בל'אפוק, לעומת זאת, הייתה ההיפך המוחלט מהערב הזה

אם היינו בני עשרים, עם שיזוף טרי ומבטא צרפתי, קפה מרטיני היה יכול להיות פתרון מוצלח למדי. קוקטלים נהדרים, אוכל סביר במחירים אדירים במונחים תל אביבים, ומקום עם וייב של לראות ולהראות באמצע מסיבת הרחוב של דיזינגוף. כמסעדה, אין דרך קלה להגיד, יש כאן עוד מקום רב לשיפור.

3 כוכבים. קפה מרטיני, דיזינגוף 130 תל אביב, ראשון-שבת 17:00-24:00

בריוש 19
ארטישוק אלה רומנה 45
ארנצ'יני 38
קרם תירס 46
פיצה מרגריטה 39
קצ'יו פפה (כן, ככה) 39
ניוקי מטוגן 38
ניוקי 45
פיסטוק טירמסו  39
פרופיטרול 42
שוקולד מוס 32