קצה האגם

כרזת הסרט הצרפתי "זרים על שפת האגם" של הבמאי אלן גירודי מתגאה בכיתוב "הסרט הפרובוקטיבי של השנה". קל מאוד להבין מדוע הוא נתפס פרובוקטיבי – הסרט שמגולל את סיפוריהם של גברים הומוסקסואליים הנוהגים לפקוד חוף נודיסטים, מציג לא מעט גברים בעירום פרונטלי מלא, אך פרובוקטיביות היא ממש לא שם המשחק שגירודי בוחר לשחק איתנו. העירום הגברי נטמע בנוף העלילתי, ואורח חייה של הקהילה הגאה – אורח חיים מתירני שאותו גירודי מבקר בסרטו – הוא השחקן המרכזי. גירודי, הומו רווק בן 49, מצליח לטפל באינטליגנטיות מעוררת הערצה בכל הבעיות המרכזיות שעמן מתמודדת הקהילה הגאה היום –  ההערצה לנעורים, הזקנה והבדידות, העלייה בשיעור נשאי נגיף האיידס – נושאים לא פשוטים אשר מוצאים מקום בחוף פיק־אפ דיסקרטי, אל מול נופו של אגם פסטורלי בדרום צרפת. רגע לפני שהסרט עולה לאקרנים ויוצג בקולנוע אורלנדו בבית ציוני אמריקה, תפסנו את גירודי לשיחה כנה.

אני חייב להתוודות ולומר שהסרט בלבל אותי – מצד אחד הוא מציג מבט ריאליסטי על חיי הקהילה הגאה ומצד שני מלא בביקורת. לאיזה מהצדדים כיוונת?

"הסרט רוקד על שני העולמות. מצד אחד הוא מציג עולם אוטופי, שבו גברים מחזרים אחר גברים אחרים, והסקס נדחק הצידה והופך פחות מעניין. מצד אחר ניסיתי לצייר תמונה נטורליסטית שמתבוננת על העולם שלנו כמו שהוא, חף מפנטזיות ומחלומות. עולם של קהילה שחיי המין שלה מושתתים על קרוזינג, שמתמודדת עם נושאים לא קלים כמו איידס, זקנה, בדידות וחוסר סולידריות".

סצנת הסקס המלאה והמשמעותית ביותר בסרט היא סצנה ללא קונדום. בהתחשב בכך ששיעור הנשאים עולה בכל שנה, יש משהו מעט חסר אחריות בעידוד אנשים לעשות סקס לא מוגן.

"אלה שאלות שבחרתי להציג. יש לא מעט סרטים שבהם זה מובן מאליו: גברים לא שמים קונדום, החברה מסכימה ושותקת. יש לא מעט גברים בריאים ואין סיבה שהם לא ייהנו מסקס מלא, מלחדור אל מתחת לעורו של אדם שהם חושקים בו. האיידס שינה את חיי המין שלנו וחיבר בינם לבין המוות, איבדנו משהו בדרך שבה אנחנו עושים אהבה. אולי זה נראה פרובוקטיבי להציג זאת באופן כזה ישיר, אך בעיניי זה חסר משמעות. פרנק (הדמות הראשית) פועל לפי התשוקות שלו, והוא מעוניין באותה סצנה מדוברת אך ורק בהנאה עם הגבר שהוא נמצא איתו, מבלי להתחשב בהשלכות. זוהי בעיני אהבה, ואהבה מטבעה קשורה למוות".

אתה מסכים שהסרט פונה בעיקר לצופים הומוסקסואלים?

"לא בהכרח. אמנם אני מציג את קהילת הגייז, אך אני מדבר דרכה על העולם כפי שהוא נראה היום. אם בשנות ה־70 המתירנות המינית חגגה, גם אצל הסטרייטים, היום היא כבר הלכה לאיבוד. הגענו למצב שבו אנחנו צריכים לשלם עליה כסף. בעבר היינו עושים את הקרוזינג במקומות ציבוריים –  גנים, פארקים, חופים. מקומות שהולכים ונסגרים מוחלפים במקומות מסחריים שדורשים מאיתנו לשלם כסף בכניסה. אנחנו משלמים על הצורך שלנו בפורקן מיני מזדמן, וזה אבסורד. עם זאת, לא הייתי עושה סרט על גייז, אם לא הייתי גיי בעצמי".

רבים האשימו את הסרט בכך שהוא רק סרט פורנו עם עלילה נרחבת. יש בזה משהו?

"הסרט הוא סרט אירוטי, לא פורנוגרפי. פרנק ומישל, גיבורי הסרט, מתאהבים זה בזה והאקט המיני רק מחזק את ההתאהבות שלהם. עם האקט המיני ובאותו משקל, נמצאים הדיאלוגים ביניהם, אקט החיזור והפיתוי והכימיה ביניהם".

למרות זאת, הצנזורה בישראל הגבילה את הסרט לצפייה מגיל 18 והוא יוקרן מ־22:00 ואילך. מה דעתך על זה?

"יש מדינות קפדניות, ואני מקבל את זה. עם זאת, בעידן שבו ילדים נחשפים לתכנים פורנוגרפיים באינטרנט עוד לפני שבכלל גילו את מיניותם, אני חושב שההגבלה הזו חסרת כל משמעות".

אתה אוטוטו בן 50 ורווק. בראיון אחר איתך ציינת שאתה חווה בימים אלה משבר קיומי. השלב הזה שבו אתה נמצא בא לידי ביטוי ביצירה שלך?

"הדמות של הנרי, הומו מזדקן ובודד אך מלא ברוך ורגישות, מזכירה לי מעט את עצמי. הדמויות האחרות מזכירות לי שלבים אחרים בחיים שלי, שבהם הייתי צעיר וסקרן שלא מפחד לקחת סיכונים. כשאתה מתבגר ומגיע לגיל מסוים, אתה לומד להתמודד עם חוסר סולידריות, ומבין שבקהילה הגאה, כל עוד אתה לא תהיה שם עבורך, אף אחד אחר לא יהיה".