תפסיקו לריב

אואזיס VS בלר

הקרב הגדול של הבריטפופ, ואחד הקרבות התרבותיים המובהקים והמוכרים ביותר, היה יותר מקרב מוזיקלי. עבור הבריטים היה מדובר במלחמת תרבות והתנגשות מעמדות. בעוד בלר נתפסה כלהקה לונדונית ואינטליגנטית של המעמד הבינוני, אואזיס שמרו על דימוי של ילדים רעים ממנצ'סטר של מעמד הפועלים. התחרות הזו, שהחלה כמלאכותית ותוחזקה על ידי עיתונות המוזיקה הבריטית של אמצע שנות התשעים, הפכה לאיבה מתוקשרת היטב גם על ידי חברי הלהקות עצמם, שעד 95' דווקא היו די חברים. באוגוסט של אותה השנה הוציאו שתי הלהקות סינגלים חדשים באותו היום – בלר עם "Country House" ואואזיס עם "Roll With It". העיתונות הבריטית עקבה בדריכות אחר נתוני המכירות וחלבה את הסיפור הזה עד הסוף. את הקרב הזה ניצחה בלר, עם מכירות בהיקף 270 אלף עותקים לעומת 220 אלף של אואזיס, אבל אואזיס ניצחה במלחמה, כש-"What's the Story) Morning Glory?" הפך לאלבום הבריטי הכי נמכר בשנות התשעים. בכל זאת, מבחינה אמנותית הקרב עוד ניטש. בסופו של דבר, ברור מי יותר טובה, לא?

החומה VS דארק סייד

אחד הוויכוחים הכי מעייפים, שבישראל זוכה לתשומת לב רבה יותר מבשאר העולם, נוגע לשני אלבומים של פינק פלויד. בעוד מעבר לים זוכה לרוב "Dark Side of the Moon" להכרה כאלבום המופת וכשיא היצירתיות של הלהקה, כזיקוק של כל מה שפינק פלויד ניסתה לעשות עד אז, "The Wall" נחשב ליצירה מורכבת ורצינית, אך עדיין משנית ל"דארק סייד". אבל ברור שכל זה לא משנה, כי מדובר בשני אלבומים שונים לגמרי. בעוד "דארק סייד" אמביינטי יותר, עם שאריות פסיכדליה, נוזלי וצבעוני ונוגע בתהומות השיגעון, "החומה" מקורקע לאדמה, אכזרי וחשוף, והתכנים האישיים שבו אישיים מאוד והחברתיים נדמים כמעט כטורי דעה ולא פילוסופיים כמו באלבום מ-73'. בישראל, איכשהו, דווקא "החומה" תפס את מקומו כאלבום הכי מצליח של פינק פלויד, מה שהעלה בפורומים של נענע ותפוז ז"ל את השאלה שוב ושוב: איזה אלבום יותר טוב?

מלחמת הכוכבים: מד"ב או פנטזיה?

הם מתגנבים מסביב במדי מורדים בצבעי הסוואה כאילו היו על הירח אנדור, מתכוננים לקרב. הם קוראים כתבה על מלחמת הכוכבים ומחכים למעידה קטנה, מכה בכנף האקס ווינג, והנה: "מוביל אדום, מישהו קרא ל'מלחמת הכוכבים' מדע בדיוני. אני חוזר, מישהו קרא ל'מלחמת הכוכבים' מדע בדיוני, אנחנו צוללים פנימה". זה כמובן, יכול להיות גם הפוך – יש כאלה שמוכנים להישבע בחייהם שמלחמת הכוכבים היא בכלל פנטזיה, כי "לפני שנים רבות בגלקסיה רחוקה מאוד" וחוקי הפיזיקה המוכרים לנו לא תקפים בגלקסיה הזו, אבל יש שקשה להם לחשוב על פנטזיה וחלליות ביחד אז הם מתחילים גם לרוץ בסיבובים ולקרוא חלליות! מד"ב! לייזר! מד"ב! תקשיבו, זה לא משנה. לאף אחד אין כוח. זו "מלחמת הכוכבים". זה ז'אנר בפני עצמו, המכונה אופרת חלל. אבל לא חייבים. אפשר גם מד"ב או פנטזיה. יהי הכוח עמכם. אין לי כוח.

מהו האלבום הכי טוב של הביטלס?

ברור ש"סרג'נט פפר" הוא האלבום הכי טוב של הביטלס, הוא הכי צבעוני ופסיכדלי וזה באמת לא ייאמן שהוא יצא רק שנתיים אחרי "הלפ" הסחי, ורק שנה אחרי "ריבולבר", שגם הוא בעצם ממש ממש טוב ומלא בדברים שאף אחד בעולם המוזיקה לא חשב עליהם לפני כן, כולל טייפ לופס ותכסיסים משונים באולפן, שאלה דברים שכמעט לא מופיעים ב"אלבום הלבן" למרות שהוא נוצר כשהם חזרו מהודו, מה שהופך אותו לאלבום הכי מפתיע של הביטלס אז אולי הוא הכי טוב. אבל בעצם אין על "אבי רואד", הוא ממש יצירת מופת, צד ב' שלו הוא היצירה המוזיקלית הכי מושלמת שנעשתה אי פעם – ועוד כשהלהקה הייתה ממש מפורקת כבר, ותכל'ס גם "לט איט בי", עם כל הירידות עליו – אי אפשר לכתוב שירים יפים יותר ממש שיש בו, ובואו לא נשכח את "מג'יקל מיסטרי טור", שלמרות שהוא לא באמת אלבום אלא פס-קול לסרט, הוא מכיל את "סטרוברי פילדס פוראבר" ו"פני ליין". אבל יודעים מה, בכלל "ראבר סול" הוא האלבום הכי טוב של הרביעייה המופלאה הזאת, כי אין בו את הבולשיט והיומרנות שבאה אחריו, ואיזה דבר פורץ דרך זה ב-65' להשתמש בסיטאר ולשיר על אהבה. די! כולם טובים באותה מידה!

סיינפלד VS חברים

בכל שיחת חולין, משחק היכרות או סתם שיטוט משועמם ב-VOD, מתעורר מחדש הניסיון המאוס להכריע בין "סיינפלד" ל"חברים". יורש ראוי לסיטקומים הניו-יורקרים, שנמרחו על פני יותר מידי עונות, עדיין לא נמצא, ואנחנו ממשיכים לנסות ולהכתיר אחד מהם כמיתולוגיה של החברה המודרנית. לאורך השנים מומחים ניסו לפצח את סוד הקסם, פילוסופים פיתחו תאוריות שלמות וכתבות ארוכות התעקשו להעלות מהאוב את הפאנצ'ים שלעולם לא נשכח. אלו המדקלמים מתוך שינה את ההומור האבסורדי של צ'נדלר וג'ואי טוענים כי מדובר בקומדיה המבריקה של כל הזמנים, אולם מעריצי "סיינפלד" המושבעים גורסים כי "חברים" מחווירה לעומת ההומור המתוחכם של ג'רי, ג'ורג' ושות' שיורד לעומקו של האקזיסטנציאליזם. כך או כך, הגיע הזמן שנתגבר. יש דברים שצריך להשאיר מאחור.

האקסלי VS אורוול

אין ויכוח מנג'ס יותר מזה: איזו דיסטופיה חזתה טוב יותר את המציאות של ימינו – "עולם חדש מופלא" או "1984"? אבל אי אפשר להאשים את הקוראים. האקסלי בעצמו, במכתב ששלח לאורוול אחרי שקרא את "1984" בשנת 1949, ציין בפניו שלדעתו העולם הולך לקראת מציאות דומה יותר לזו המתוארת ברומן שהוא עצמו כתב, כבר ב-1931, שבה הכוח יופעל על האזרחים בשקט ולא באלימות. אמנם אפשר לזהות ב-2017 חלקים מהעולמות המתוארים בשני הרומנים – בין היתר סימום האוכלוסיה בתרופות הרגעה והסללה למעמדות כמו ב"עולם חדש מופלא", ושכתוב ההיסטוריה והשפה עצמה כמו ב-"1984" – אבל העולם שלנו גרוע הרבה יותר – וטוב הרבה יותר במובנים אחרים – ממה ששני הסופרים וההוגים הגדולים האלה הצליחו לדמיין.

טופאק VS ביגי

ב-7 בספטמבר 1996 נורה למוות טופאק שאקור, אולי הראפר הכי מצליח ואהוב עד ימינו, והנציג המובהק של הווסט-קואסט, בצומת דרכים בלאס וגאס, נוואדה. ב-9 במרץ 1997 נורה למוות יריבו המושבע נוטוריוס ב.י.ג בלוס אנג'לס, קליפורניה, ממכונית חולפת. תיקי הרצח נותרו מיסתוריים עד היום, אבל הם מפרנסים אינספור תאוריות קונספירציה ותככים בין מעריצי החוף המערבי לאנשי החוף המזרחי. היריבות בין הראפרים ובין המערב למזרח (וחברות התקליטים "דת' רואו רקורדס" ו"באד בוי רקורדס", בהתאמה) החלה בסוף 1994, אז טופאק נורה ונפצע במנהטאן והאשים בכך את ביגי ופאף דדי. כראיה לכך הביא טופאק את השיר של ביגי "Who Shot Ya?", שבתגובה לו הוציא את השיר "Hit 'Em Up" שלועג לראפרים מהחוף המזרחי. קצת כבד, לא?

עפרה חזה VS ירדנה ארזי

המלחמה המוזיקלית-תרבותית הכי גדולה שידע עולם המוזיקה המקומי הייתה רווית יצרים. ירדנה ארזי, נציגת ארץ ישראל הישנה (והאשכנזית) והטובה מצד אחד; מנגד, עפרה חזה, הנסיכה משכונת התקווה. במשך שנים נמשך העימות הזה, לעתים על אש גבוהה ולעתים בעצימות נמוכה, באירוויזיון ובמצעדי הפזמונים, בעיתונים ובקרב המעריצות, וגם היום, 17 שנה אחרי פטירתה של חזה, לא בטוח שארזי השתחררה מזה. אחד השיאים של קרב הדיוות הזה התרחש ב-1985 כשמעריצה של חזה השפריצה דיו על שמלתה הלבנה של ארזי, זמרת השנה שגנבה את התואר מחזה. כבר לא מייצרים דברים כאלה.

נועה קירל VS עדי ביטי

גרסת דור ה-Z למלחמת עפרה-ירדנה המוזכרת לעיל. מן העבר האחד: קירל עם האדג' ההיפ-הופי, מתפזרת על ז'אנרים ומפיקה קליפים ב"רמות של חו"ל". מן העבר השני: ביטי, כוכבת פופ קלאסית על פי מודל בריטני ספירס, מייצרת להיטים קצת מתוקים וקליפים קצת סוטים. ברור שהמנצחת היא בכלל אגם בוחבוט.

סלבוי ז'יז'ק VS נועם חומסקי

מלחמה עקובה במילים וזיוני שכל בשדה הפילוסופיה הפופולארית. שניהם אנשי שמאל מובהקים, סוציאליסטים במידה כזו או אחרת, ובכל זאת הם רואים אחד בשני את התגלמות השרלטנות האקדמית. חומסקי פוטר את ז'יז'ק כפילוסוף-ליצן המשוקע בזוטות פוסט-מודרניות, וז'יז'ק חושב שחומסקי ריאקציונר טרחן היוצא מתוך מבני הכוח ולאו דווקא כנגדם. ועדיין, לא משהו שאי אפשר לפתור בכמה שוטים של וודקה ושירה משותפת של האינטרנציונל.