קרוב להפליא ורועש להחריד

כמו בצפירות של יום הזיכרון, גם באזעקות צבע אדום אני נשאר אדיש. עומד רק אם יש סביבי אנשים שחוסר העניין שלי בטקסיות עשוי לפגוע ברגשותיהם; צועד למרחב המוגן (או לאחת האלטרנטיבות המודרניות: חניונים וחדרי מדרגות) רק אם הלחץ החברתי גדול מדי. שלוש שנים של שירות צבאי כפוי בגבול עזה בתקופה די רותחת, שעברה שיאים כמו עליית החמאס לשלטון וחטיפת גלעד שליט, הכל בליווי קסאמים, הספיקו כדי לגרום לי לחוסר עניין מוחלט ולאמונה בסטטיסטיקה – שמעולם לא אימתי אלא סתם יצאתי מנקודת הנחה שהיא כזו – שהסיכוי שרקטה תפגע בי הוא אחד למיליון. בגדול, גם אם מומחים בעלי שם עולמי (מרשים יותר מסתם מומחים) יקבעו שהסיכוי הוא אחד למאה, סביר להניח שעדיין אבחר באופציה של להישאר לשבת מול המחשב.

בשעות האחרונות, שבמהלכן הטור הזה נכתב בחלקים לאורך ערב סגירת הגיליון, נשמעה אזעקת צבע אדום אחת בתל אביב. מעבר לכך, לפחות פעמיים (פתאום!) שמענו בומים עמומים – כנראה סימן לעוד יירוט מוצלח של כיפת ברזל. בניגוד לזעקות נוסח "למה יש פיצוצים בלי אזעקה?!", מבחינתי האפשרות הזו עדיפה. למרות ענייני הסטטיסטיקה האופטימית לכאורה, קו המחשבה שלי די פסימי – אם הרקטה תפגע אז הלך עליי, לא משנה כמה אמהר לתפוס מחסה; אז אולי עדיף לי בלי הפאניקה הרגעית הזו כל שעה וחצי. או שנשמע (פתאום! גם הפעם, למרות שכבר ידענו שזה יבוא) פיצוץ מרוחק שמעיד שהיה איחוד מרגש בין טיל יירוט ישראלי לגראד פלסטיני, או שתהיה זו שריקה קצרה וכמה עשרות דקות אחריה יבואו אנשים שתפקידם הוא לאסוף את מה שנשאר ממני.

בימים כאלה, שבהם הכותרת של כל דבר היא "המצב", מקננת בי מחשבה נרקיסיסטית על כך שאני לא מפחד למות (כל עוד זה בא בהפתעה ובלי כאבים, כמובן), אבל כן מוסרט מהאפשרות שאם זה יקרה הסובבים אותי יחושו צער, ואז אני מרגיש מעין טרום־אשמה על זה. אז הנה – אני מתנצל מראש אם יקרה לי משהו. באמת, לא התכוונתי. למרות שדעו לכם – גם אם אף מדען זוכה פרס נובל לסטטיסטיקת תרחישי אימים נוראים עוד לא אמר את זה (והלוואי שיגיד, זה יחסוך לי הרבה הסברים), יש יותר סיכוי שאיהרג מלהחליק על מדרכה ברחוב סלמה בדרך חזרה ממסיבה בבלוק מאשר מפגיעת רקטה שעשתה את כל הדרך מרצועת עזה כדי לפגוש אותי, דווקא אותי!

שמעתי עוד בום. אולי זה יירוט נוסף של כיפת ברזל או של המערכת החינמית 'שטח פתוח', או טריקת דלת מוגזמת, או מכולת זבל שמרוקנת לתוך משאית אשפה – מה שמשמיע לפעמים קולות מפלצתיים כאלה. יש לי אפליקציית צבע אדום אבל ביטלתי את ההתראות כי היא חופרת. גם אין לי כוח לבדוק יותר מה שמעו הנעקבים בטוויטר או החברים בפייסבוק. כנראה שהגעתי לתקרת הזכוכית של האינטליגנציה הרגשית שלי.