קרל הגדול
אפילו אם כל מה שאתם יודעים על אופנה מסתכם בכלום וחצי, אתם כנראה מכירים את קרל לגרפלד: מעצב העל שחגג לאחרונה 80, עומד בראש שלושה מותגים משגשגים ופותח את החנות הראשונה שלו בלונדון. ולא, הוא לא עושה סימנים של חולשה. ראיון
יש איחור. יש איחור אופנתי. ויש איחור של קרל לגרפלד. הראיון שלי עם האיש רב העוצמה של עולם האופנה תוכנן לחמש ורבע אחר הצהריים במלון יוקרתי בסגנון אחוזת דאונטון, במרכז לונדון. היחצן שלו ואני מחכים לו בבר, מנשנשים אגוזי קשיו ונועצים עיניים באוליגרכים רוסים הבנויים כמו טנקים סובייטיים, ששותים תה עם נשותיהם, ידיהם הענקיות לופתות עוגות קטנטנות. אנחנו מחכים. היחצן נמצא בקשר רצוף עם הצוות של קרל ("הוא יצא לקנות ספרים"). הדקות זוחלות. קצת אחרי שש וחצי מגיעה הודעה במייל: קרל לגרפלד נמצא בבניין.
בשבע בערב הוא עדיין לא הופיע. אני מבטלת את התוכניות שלי לערב. היחצן עצבני. קרל לגרפלד הוא אדם עסוק. הערב הוא כבר מאחר למסיבה של עצמו הנערכת לרגל השקת החנות החדשה והראשונה שלו בריג'נט סטריט, לונדון. מאוחר יותר יש לו ארוחת VIP בהארודס, שם הוא אמור לשלב זרועות עם הדוגמניות המובילות בעולם האופנה כרגע, קארה דלווין וסוקי ווטרהאוס.
ב־19:21 העוזר של לגרפלד, ג'ונתן – צעיר, צרפתי וכלבלבי משהו – מלווה אותי אל תוך סוויטה. בחדר הסמוך חבורה של נשים דקיקות הלבושות כולן כמו קרל לגרפלד (ז'קטים מעור, מכנסי ג'ינס סקיני שחורים וחולצות לבנות מעומלנות) מעדכנות את המעצב לגבי הלו"ז שלו. מחר בבוקר הוא חוזר לפריז ואז נוסע לשלושה ימים למילאנו. הוא משיב להן באנגלית במבטא גרמני, בטון עדין אבל החלטי: "אני אסע רק עם צ'ופט, אחרת אני לא נוסע". צ'ופט היא החתולה שלו. יש לה שתי משרתות (אחת ליום, אחת ללילה), אייפד משלה וחשבון טוויטר. החתולה, הוא אומר, הפכה אותו לאדם נחמד יותר.
דקה מאוחר יותר קרל לגרפלד בעצמו נכנס לחדר – הנסיך הקטן הזקן ביותר שראיתם מעודכם. הוא נראה בדיוק כמו בתמונות, עם הקוקו הלבן הייחודי לו (האמת היא ששערו אפור והוא מלבין אותו בשמפו יבש), מכנסי סקיני שחורים, כפפות אופנוענים גזורות אצבעות, צווארון לבן גבוה מדי וסיכת עניבה משובצת יהלומים שאני לא יכולה להסיר ממנה את עיניי במשך כל הראיון. הוא יושב ליד כוס של דיאט קולה ("אני לא שותה שום דבר אחר") ומזמין אותי בתנועת אצבע להתקרב אליו.
נימוסיו הם ללא דופי. הוא מתנצל על האיחור במשיכת כתפיים קטנטנה כלפי הצוות שלו, כאילו הם אלה שעיכבו אותו נגד רצונו. "בואי לכאן. שבי לידי", הוא אומר. הוא מחבב אותי! מאוחר יותר אני תוהה אם הוא לא מעט חירש (קרל לגרפלד עם מכשיר שמיעה זה כמו קוקו שאנל בנעלי בית של מרקס אנד ספנסר). הוא מספר שהוא רוצה להשתמש במותג קרל לגרפלד כדי להפוך את האופנה לפחות יקרה. נגיד. זוג מכנסי ג'ינס עולים אצלו 200 פאונד (כ־1,200 ש"ח).
"השותף שלי רצה שלאופנה של קרל לגרפלד יהיה אותו המחיר כמו שאנל. אבל אמרתי לא. לאנשים צריכה להיות הזכות לקנות אופנה בלי להיהרס מזה". הוא באמת מדבר כך, במעין ציטוטים קצרים – אוסקר וויילד פוגש את קוקו שאנל. בתעשיית האופנה מכנים את המשפטים שלו "קרליזמים". הוא מעריץ של חנויות בגדים מסחריות. ב־2004 הוא היה המעצב הראשון אי פעם שיצר שיתוף פעולה עם רשת, כשעיצב עבור H&M. "טופשופ לא רעים בכלל", הוא ממלמל.
האם הוא בעצמו אי פעם קונה בגדים זולים? "טוב, התחתונים שלי לא עשויים מזהב טהור", שפתיו רועדות במין כמעט חיוך. האם הוא צוחק עליי? קשה לדעת. בלתי אפשרי לראות מה קורה מאחורי משקפי השמש הנצחיים שלו. "הימים שבהם מעצבים אמרו לנשים איך להתלבש עברו מזמן", הוא אומר. "אנשים לובשים מה שהם אוהבים, ומה שהם יכולים להרשות לעצמם". ואף שיש בחנות שלו תיקים שעלותם זהה לשכר דירה של שנה, לגרפלד אומר שכל אחד יכול להיראות שיקי בבגדים לא יקרים. "יש איכרים באתיופיה שיש להם יותר שיק מנשים עשירות. אלגנטיות זו גישה".
החנות החדשה ברחוב ריג'נט היא נהדרת. כאילו מישהו נתן למעריץ מספר 1 של המעצב צ'ק פתוח וביקש ממנו לבנות מקדש לקרל לגרפלד. פניו הם הלוגו של המותג, והם נמצאים בכל מקום – על גבי סווטשרטים, נרות ריחניים וכיסויים לאייפד. על נעלי הספורט שלו מופיעה האות K, ויש שם אפילו בובת בדמותו בהשראה יפנית. זה טיפשי ואגוצנטרי, אבל זו אמורה להיות בדיחה. "אני לא לוקח את עצמי יותר מדי ברצינות", הוא אומר. "זה מצחיק".
לגרפלד יודע שלהיות מוכשר בטירוף זה לא מספיק כדי להפוך למעצב אופנה. היצירה המוצלחת ביותר שלו אינה תיק מסוים, אלא התהליך שבו הפך את עצמו לאגדה. הקוקו, הקרליזמים, אפילו האיחור – כולם חלק מהמותג. "את יודעת שיש להם אפילו בובת ברבי שלבושה כמוני, עכשיו", הוא מתפעל. "לא קן, אבל ברבי, לבושה כמוני. זו מחמאה גדולה". ומוסיף בפנים רציניות: "אני חושב שאני נראה מאוד נורמלי".
הקושי שבתהילה הוא שנאספים סביבו ברחובות פריז מעריצים רבים. "הם אפילו הולכים אחריי אל תוך חנות הספרים החביבה עליי. זה עלול להיות מסוכן", הוא נאנח. "אבל צריך לשלם על הכל בחיים. הפכתי את עצמי לקל לזיהוי".
נראה לי שהוא נהנה מכל רגע. אבל קרל לגרפלד אינו רק אייקון. הוא דובר שלוש שפות (גרמנית, צרפתית ואנגלית), קורא בלי סוף ומעצב לשלושה מהשמות הגדולים ביותר באופנה: שאנל, פנדי ומותג הנושא את שמו. כשחושבים על זה, זה קצת כמו לנהל שלוש קבוצות כדורגל בליגת העל. הוא קוטע אותי באמצע שאלה על לחץ. "העבודה הזאת מיועדת ללוחמים, לא לטיפוסים רומנטיים רכרוכיים. אי אפשר לקחת את העבודה הגדולה ואת הכסף ואז לשחק את הקורבן". הוא מעולם לא עישן, לא שתה ולא לקח סמים. האם הוא וורקהוליק? "אני שונא את המילה הזאת", הוא אומר. "עבודה זה כשעושים משהו משעמם כדי להתפרנס".
חלק מהגאונות של לגרפלד היא היכולת שלו להמציא את עצמו מחדש ללא הרף. בינואר הוא שלח את קארה דלווין אל המסלול עם בגדי הוט קוטור של שאנל ונעלי התעמלות. "הייתי אחד המעצבים הראשונים שעבדו עם קארה", הוא אומר בהדגשה. "אנשים חשבו שהיא קצת יותר מדי, אבל היא נערה מתוקה, מחונכת מאוד, שמשחקת את הצד הזה של אישיותה. לעולם לא תהיה עוד קייט מוס, אבל קארה היא מיוחדת".
עוד אחת מהדמויות החביבות עליו היא לילי אלן, שכמה ימים לפני שנפגשנו הודתה בתקשורת שאיבדה את שמלת הכלה בשווי 200 אלף פאונד שעיצב עבור חתונתה.
"שמלת הכלה שלה?" לחלקיק שנייה שלוות הנפש שלו נעלמת. "איך אפשר לאבד שמלת כלה? לא, לא קראתי את זה. אני אוהב את לילי והיא נראית טוב מאוד כרגע. היא רזה יותר כעת מאשר כשהייתה נשואה".
בעבר היו לו הערות מעליבות לגבי המשקל של אדל ("קצת יותר מדי שמנה"), אבל נראה שהוא התרכך. "ללילי יש מספיק אישיות, סגנון וכישרון, כך שלא צריך לשפוט אותה ברמת הבגדים". אגב, מאז אלן הודיעה שמצאה את השמלה.
לגרפלד הוא בן 80 היום (מצטערת, קרל!). האם יש לו תוכניות לפרוש? "לא! אנשים בטח ישמחו לקבל את התפקידים המדהימים שלי, אבל למה לי?! אני לא עייף, אני לא צריך לפרוש".