סערת "קרתגו": מי בכלל מחפש אמת היסטורית בסדרת טלוויזיה?

הסדרה "קרתגו", שעלתה בשבוע שעבר בכאן 11, חייבים להודות – לא מושכת רייטינג גבוה מדי. כן, היא בהחלט הצליחה ליהנות ממקפצת הרייטינג האדירה שנקראת ליונל מסי: שני פרקי הבכורה שלה שודרו בערב של גמר המונדיאל, וזכו לנתונים גבוהים, קרוב ל-12 אחוזי צפייה מכלל האוכלוסיה היהודית. אבל מששככו אדי הקונפטי והשמפניה של ארגנטינה, "קרתגו" – על אף שמדובר בסדרה טובה לרוב הדעות – נותרה עם רייטינג נמוך. חזרה למימדים הטבעיים של תאגיד השידור הישראלי, לפחות על המסך הקטן.

>> לא השנה הכי עברית: הסדרות הישראליות הכי טובות של 2022
>> דרמה אפלה, אקשן אלים, קומדיה משוגעת. "קרתגו" היא כיף גדול

ובכל זאת, "קרתגו" מעוררת לא מעט עניין ציבורי. בעיקר סביב שאלת האמת – עד כמה מדויקת הסדרה, שמתיימרת לחזור לאירוע היסטורי שהתרחש במציאות ("קרתגו" היתה מחנה מעצר בריטי שהוקם ב-1945, שבו שהו יחדיו פעילי אצ"ל ולח"י לצד אסירים נאצים ופאשיסטים). "ידיעות אחרונות" דיווח כי בפגישה שערכו בניהם של העצורים, ביניהם השרים לשעבר דן מרידור ולימור לבנת, עו"ד רם שמגר (בנו של השופט העליון מאיר שמגר ז"ל, עוד אחד שהיה אסיר במחנה) ועוד, הוחלט לדרוש מהתאגיד להסיר את הטענה כי "מדובר בסיפור אמיתי". בתגובה, התאגיד אכן יטען כי "לא מדובר במסמך היסטורי מחייב".

לא נעים, עבור אדם שחווה אירוע מסוים (בין אם זו מלחמה או תקופת מאסר ממושכת), לראות סדרה פופולרית שמעוותת את האמת כפי שאתה מכיר אותה על בשרך. בין אם חווית זאת במישרין או בעקיפין דרך הוריך. ובכל זאת, חובה לומר משהו להגנתם של היוצרים: הם לא באמת עשו סרט דוקומנטרי. השנים האחרונות לא עשו טוב לז'אנר הדוקומנטרי הטהור. היצירות הפופולריות בתחום הדוקו של השנים האחרונות הלכו לגמרי לתחום האישי ("הריקוד האחרון" הוא הדוגמא הבולטת ביותר, וכך גם "הארי ומייגן" שמככבת עכשיו בנטפליקס וסדרות) – סדרות וסרטים שמביאים צד אחד באופן מוחלט, שלא מתיימרות לאובייקטיביות. את סרטי הדוקו הקלאסיים, אלה שהתיימרו לייצג את המציאות כמות שהיא (בכפוף כמובן לעובדה שזו מציאות ערוכה ומצולמת), החליפו הדרמות התקופתיות. סדרות שמבוססות על אירועים אמיתיים, אבל מהלכות על הגבול הדק שבין האמת – לבין יצירה שפתוחה יותר לשינויים.

כך, למשל, "הכתר" עוררה לא מעט סערה בבריטניה על אי דיוקים מבחינתה של משפחת המלוכה (בעיקר כאלה שהוציאו אותה ואת בניה לא טוב). "צ'רנוביל" נבדקה במסרקות בכל הקשור לעובדות, גם "שעת נעילה" הישראלית ספגה לא מעט ביקורות על הדרך שהוצגה בה התקופה והיחסים בין האוכלוסיות השונות בארץ, וגם "קבוצה מנצחת", הסדרה על ההיסטוריה של לוס אנג'לס לייקרס הגדולה של תחילת שנות השמונים, חטפה ביקורות חריפות – אפילו מקארים עבדול ג'באר בכבודו ובעצמו. כולן לא דייקו במאה אחוז. והאמת היא שזה בסדר.

כי בסופו של דבר, מי שמחפש את האמת על מה שקרה – יוכל ללכת ליצירות עובדתית, סרטים תיעודיים או ספרים, שנכתבו על האירועים המתוארים בסדרות דרמה מתוסרטות. כשאנחנו ניגשים לסדרה, בסופו של דבר, אנחנו נכנסים כדי לשמוע סיפור. חלק ממנו הוא גם העובדה שהוא לוקח אותנו אל מציאות אחרת, ובתוך זה גם השאיפה לחוות את מה שהיה שם. אבל באותה המידה הסיפור שאנחנו מקבלים הוא תמיד סיפור מנקודת מבט ספציפית – נקודת מבט של יוצר. וככזה, הוא לוקח פרטים מסוימים ומגדיל או מקטין אותם במטרה לייצר דרמה טובה יותר ומהנה יותר לקהל הצופים.

כל עוד אין יומרה תיעודית להביא את האמת במאה אחוז, אנחנו מספיק משכילים כדי לעשות את ההבדלה ולהבין שהיצירה שלפנינו היא מעשה ידיו של יוצר, ולא של מצלמה אקראית שתפסה מציאות בשלמותה. אם זה היה המצב, כנראה שהיינו קצת משתעממים. החיים הם לא טרבולטה, שרו פעם, ורוב האנשים הם לא ניוטון ג'ון. וזה בדיוק הטרייד אוף שסדרות טובות יכולות לעשות: מצד אחד, הן מוכנות להתפשר על האמת ההיסטורית; אבל מצד שני הן מביאות את הסיפור אל הקהל הרחב, מנגישות אותו לאנשים שנולדו עשרות ומאות שנים אחרי שכל זה באמת קרה.

סדרות כאלה מייצרות משהו שיוכל להחזיק מעמד ולשאת את הסיפור, גם אם לא בשלמותו, אל הדורות הבאים. ואת זה "קרתגו" עושה בצורה מוצלחת למדי. היא מרתקת ומשעשעת ומעניינת וסוחפת, לפעמים אפילו מצליחה לרגש. ואם זה פותח את שער הלב לבן אדם אחד שיחפש את האמת ההיסטורית, וילמד יותר על מחנות מעצר בריטיים (או על המלחמה, או על קבוצת כדורסל מדהימה) – כולם הרוויחו. כולל מי שכועס.