הכירו את קבוצת הקשישות של בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין

חָמוֹת של תקווה: נעימה מסדרת את הכיסוי שעל ראשה בהיסח הדעת ודוחפת הליכון לקדמת הכיתה. בשבילה שיעור התיאטרון במועדון הקשישים בשכונת התקווה הוא הרבה מעבר למפגש שבועי מהנה, ומי שמתקשה להאמין, מוזמן לדבר עם הסוכן שלה. נעימה לא לבד. מדי שבוע מתכנסת חבורת נשים שכבר מזמן יצאו לפנסיה כדי לקחת חלק בקבוצת גיל הזהב של יורם לוינשטיין בשכונת התקווה.

>> כך תיראה תל אביב של החלומות שלנו

״בשבילנו זה לא חוג, זה החיים״, אומרת נעימה. ״אנחנו מעלות פה את סיפורי החיים שלנו ויכולות לעשות את מה שלא הגשמנו כשהיינו צעירות״, הן אומרות פה אחד. ואכן, חלקן משחקות בסרטי סטודנטים, קלטות ילדים, טלוויזיה ואפילו פרסומות. עדן אמסילי ובר קליין, תלמידי שנה ג׳ בסטודיו, מלווים זה שנתיים את הקבוצה שמונה כיום נשים בלבד. ״היה גם גבר אבל הוא נפטר בשנה שעברה״, אומר אמסילי, ״וזה חלק מהדברים שאנחנו מתמודדים איתם בקבוצה״.

״בשבילי זה ממש מעגל שנסגר״, מודה לוינשטיין בחיוך. כשהיה בן 31 נשר מלימודי המשחק ולא ידע מה יעשה בחייו. ״הקציתי לעצמי עד גיל 34 לבדוק חמישה כיוונים שונים״, הוא נזכר. ״חיפשתי היכן יקבלו אותי ללא ביקורת והחלטתי להיות מדריך דרמה במועדון קשישים״.

קבוצת הקשישות הייתה הראשונה שנפתחה במסגרת הפעילות הקהילתית של הסטודיו. כיום התרחבה הפעילות, העירייה רכשה עבורה את המבנה שבו שוכן הסטודיו והיא זוכה לתמיכה כספית ממשרד התרבות. ״בקבוצה הן מגשימות את החלומות שלהן, חלומות שלא זכו להגשים בצעירותן. חלקן איתנו בסטודיו מאז ועד היום. הן מעוררות השראה, עשינו הפקות על סיפורי החיים שלהן. למשל נשים שהתחתנו בגיל צעיר מאוד בשידוך עם גברים מבוגרים יותר ולא מתוך אהבה כמובן – העלנו הפקה בה נפגשות הנשים על קברי הבעלים. הייתה הפקה שבה אחת הקשישות יצאה מהארון במהלך ההצגה, וזה היה מרגש מאוד. משהו בכלי התיאטרלי פותח, והן משתוקקות לספר. יש כאן רווח לשני הצדדים. בעקבות הצלחת הקבוצה שלהן הרחבנו את הפרויקט״, הוא אומר.

"דרך בני הנוער אנחנו מגיעים להורים שלהם, שהופכים להיות מנויים שלנו". יצחק ןלוינשטיין (צילום: שלומי יוסף)

האחראי על ההתנדבות בקהילה בסטודיו הוא חליל יצחק, רכז הפעילות הקהילתית ובוגר הסטודיו הראשון שהדריך במסגרת ההתנדבותית שלו, ב־1998. העבודה הקהילתית מונה יותר מ־300 בוגרים, בני נוער וילדים, הפעילים ב־18 קבוצות שונות. ״המטרה שלי, מתוך חווייתי האישית, היא שהסטודנטים ילמדו מהקהילה״, אומר יצחק. ״יש בשכונה מגוון גדול של תרבויות וסיפורי חיים, וזה עושר תרבותי שאפשר להרוויח״. לוינשטיין מסכים איתו. ״זו שכונת הגירה, והשחקנים שלי יכולים להרוויח מזה – זה נכס עצום לסטודנטים שמשחקים דמויות מתרבויות שונות״, הוא אומר.

״האמת היא שבצעירותי לו היית אומרת לי שאהיה בכיוון הקהילתי – הייתי חושב שאת צוחקת עליי״, מודה לוינשטיין. ״ששי סמוכה שהיה שותפי בהקמת הסטודיו ואשתי פועה ז"ל רצו למתג את הסטודיו כקהילתי ואמרתי להם בשום פנים ואופן לא, אני רק מקצועי. כשהסטודיו גדל חיפשתי לו מקום חדש, וכעבור שנתיים של חיפושים סיפרה לי מתווכת על המקום בתקווה. באתי לראות ונדלקתי. שכרתי את האולם והתחלתי להכיר את השכנים המדהימים שלנו שדאגו לנו ונפתחו אלינו״.

הדמייה של מעונות הסטודנטים מול הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין

התרומה החברתית לשכונה, להשקפתו של לוינשטיין, אינה מתבטאת רק בפעילות החברתית הענפה שבה לוקחים חלק מרבית הסטודנטים. בחודש הבא עתידים להיפתח מעונות סטודנטים בסמוך לסטודיו, בלבה של שכונת התקווה, אשר מהם ייהנו בעיקר תלמידיו של לוינשטיין. יש מי שיראו בכך שלב נוסף בתהליך הג'נטריפיקציה של השכונה, אך לא בעיניו של לוינשטיין, שרואה בכך הזדמנות כלכלית עבור התושבים. "בקרוב יעברו לכאן סטודנטים ויהיו חלק בלתי נפרד מהשכונה. מדובר בכוח כלכלי, יש מי שקונים, אוכלים ומשקיעים בעסקים בשכונה. באופן דומה, דרך בני הנוער שמשתתפים בקבוצות שלנו אנחנו מגיעים להורים שלהם, שהופכים להיות מנויים שלנו ומגיעים באופן קבוע להפקות. חלקם הגדול מעולם לא צפה בתיאטרון, והם זוכים לצפות במחזות קלאסיים ומודרניים קרוב אליהם הביתה".