רגשות של ישראלים: מחקר

*
היה חג. ואחר כך עוד חג. ואחר כך מימונה. ואחר כך יום השואה. אז את שואלת אם אני אוהב אותך? אני עוד מתאושש מפחמימות ונאצים (פרשננו לענייני רגשות של ישראלים. ויש לו זיכרון:)

*
נגיד, ההרוגים בעזה: זה לא שלא אכפת לנו. פשוט לא אכפת לנו. מי שזה נראה לו סתירה הוא שמאל קיצוני (ויש זיכרון:)

*
אני זוכר פעם שהלכתי באיזה רחוב, וטראח, נתקלתי באבן אקרשטיין עם השפיץ של הרגל, וכאב לי, ממש כאב לי, אני זוכר בבירור מה הרגשתי: כאב. אח, היו זמנים, איך כאב לנו אז כל דבר קטן. אקרשטיין, אקרשטיין, איפה אתה היום. היה לו גם את השיר הזה על בית שאן – סליחה, זה גרי אקשטיין. כאבים וזיכרון היסטורי, כשאחד הולך אז גם השני (פרשננו לענייני רגשות של ישראלים)

*
עישנתי הרבה, אבל טוני קרטיס הציל את חיי. הייתי במסיבה, עישנתי סיגריה אחרי סיגריה ליד האח, ופתאום יד נשלחת אלי מאחור, שולפת את קופסת הסיגריות שלי מכיס החולצה, וזורקת אותה לאש. אני מסתובב – וזה טוני קרטיס. אף פעם לא נפגשנו, אבל הוא אמר: "אני מסתכל עליך, מייקל. אתה הולך למות אם תמשיך ככה, אידיוט." אז הפסקתי (מייקל קיין)

*
ואז באו האשכנזים, עשו יום שואה מיד אחרי המימונה (קיצור תולדות הקיפוח)

*
מתי כבר יעשו לגליזציה של הזה? כי כל מיני דברים יש להם כבר לגליזציה: פעם היה אסור להיות הומו והיום מותר, פעם היה אסור להיות מזרחי והיום זה חובה, ופעם היה אסור לכתוב שטויות בעיתון והיום נותנים לכל אידיוט שאין לו מה להגיד טור אישי, ואם אתם לא מאמינים אז לגכגדךחככחחך. אבל למה, אין לגליזציה של הזה?
נו, הזה!
איך קוראים לזה?
ההוא שעושה בעיה של זיכרון לטווח –
נו, כמו ארוך אבל פחות (יניב, משתמש טלגראס פעיל, פעיל בקבוצת למון־הייז מזן סטיבה, וסטודנט לתואר שני בחוג להיסטוריה באוניברסיטת, אה, אוניברסיטת, אה)

*
ליא התרגשה עד מאוד לשמע הודעתי ובמנעד קולה יכולתי לחוש, כי הדלקת המשואה היא אחד מהרגעים המופלאים במלאכת חייה (מירי רגב, שרת תרבות ופרשנית אוקטבות מעולה)

*
האמריקאים, שהם האומה היעילה ביותר בתבל, שיכללו את שפתם כך שתכיל כל כך הרבה מטבעות לשון שחוקות ואוטומטיות, שביכולתם לנהל שיחה שלמה מבלי לשים לב מה הם אומרים. כך נשארת דעתם חופשית להרהר בדברים חשובים יותר, כמו עסקים וניאוף (סומרסט מוהם)

*
בגיל 18 הלכתי למשרד הפנים, פתחתי את תיק האימוץ שלי, ומה מתברר? היתה לי אמא, היה לי אבא, ההרים שיקרו לי כל הילדות (היידי בת ההרים)

*
פגשתי רב והוא שאל אותי איך קראתי לילדה. היה לי קצת לא נעים: הוא עובד את אלוהים, ואני קראתי לילדה שלי אל (בר רפאלי)

*
ברוסיה היו לנו רק שני ערוצים. ערוץ אחד היה תעמולה, ובשני היה נציג של הקג"ב שאמר לך, "תחזיר מיד לערוץ הראשון" (אקים טמירוף. ואם כבר רוסיה:)

*
כתבתי בפייסבוק ככה וככה. באו, עשו מזה ביג דאטה, ומכרו את כל המידע הזה לפוטין, שישתמש לצרכיו הפרטיים. אבל מה זה בכלל הצרכים הפרטיים של פוטין? אם הכוונה כמו הצרכים הפרטיים של כל אחד ואחד, אז זה זה מגעיל ושיקח את המידע שלי, וינגב איתו את התחת. כלומר, במקרה שחסר נייר טואלט ברוסיה. ותמיד חסר נייר טואלט ברוסיה. אבל אם הכוונה שהוא ישתמש בזה כדי להשפיע על הבחירות במרצ – אז אבוד לו. כבר הושפענו מאידיוטים תוצרת הארץ (מצביע מרצ)

*
אמא שלי היתה רוצה שיהיו לי נכדים. היא רק לא רוצה שזה יהיה מאשה אחרת (גארי שנדלינג, זצ"ל. תראו את הדוקו החדש שעשה עליו ג'אד אפטו. קורע לב. נו, ראיתם? למה אתם מחכים, שהטור הזה יגמר? טוב, אז -)