רוח השעמום

קולדפליי, קולדפליי, קולדפליי. נדמה שבשביל להגיד משהו בעל טעם על קולדפליי צריך קודם כל לחזור על ההברות האלה מספיק פעמים עד שהן יאבדו כל משמעות ויהיה אפשר להאזין לקולדפליי מחדש, בלי דעות קדומות, כמו שביקש פעם ג'ורג' מייקל. כל כך מובחן נהיה השם הזה, כל כך מזוהה עם סוג ידוע של פופ גיטרות־פסנתר קל לעיכול שאניני טעם אוהבים לשנוא (במקום עם איזו להקת הארד קור פאנק שהשם "קולדפליי" היה הולם הרבה יותר), שבשביל להאזין לאלבום החדש כפשוטו צריך להיות אדם שמעולם לא שמע את "Yellow" או את הדואט ההוא עם ריהאנה. כלומר מישהו שהתעורר הרגע מתרדמת בת 15 שנה והחמיץ את כל הדיונים הלעוסים על אינדי שהופך למיינסטרים ועל אינטגריטי של להקות.

השמועות שנפוצו לקראת "Ghost Stories", חלקן מאנשים ששנים לא שמעו אלבום שלם של קולדפליי אבל לא יכולים להניח להם כמקרה מבחן, התבססו על הסינגל היפה "Midnight" שאימץ את צליל המערות העמוק של בון איבר. קולדפליי, כך הוכרז, ולא בפעם הראשונה, מפנים סוף סוף גב למצעדים וחוזרים באומץ אל היושרה האמנותית. אבל אז הגיע "A Sky Full of Stars", להיט ניצחונות בהפקת נער הזהב אביצ'י, והרושם התחלף בתחושת מרמה מסוימת. באסה איתכם ואיתנו שקנינו את הפיתיון.

בסופו של דבר, "Ghost Stories" הוא אלבום שלכוד בין שני הקצוות האלה, בין הרצונות להערכה ולהצלחה מסחרית, שמרדדים את כל רכיביו לעיסה דומה. לא באמת חומר משובח, אבל גם לא משהו שמצדיק שנאה יוקדת. אם יש הבדל משמעותי בין בלדות אלקטרוניקה רכות כמו "Magic" ו"Oceans" לשירים שכריס מרטין הקליט עם מפיק האלקטרוניקה Faultline לפני עשור וקצת, הוא נמצא בעיקר במוחם של מאזינים שמודדים את ערכם העצמי על פי הפופולריות של המוזיקה שהם שומעים. להוציא את "A Sky Full of Stars" החורק, "Ghost Stories" הוא אלבום בלדות אמין ונעים עם מכונות תופים קריספיות, כינורות לא מתוקים מדי ופראזות שאוזניים עם חולשה למלודיות יאהבו (למשל סולו הגיטרה החשמלית החסכונית בסוף "True Love"). וזהו בערך.

הפרידה שחווה כריס מרטין מזוגתו המפורסמת הניבה אמנם אלבום שחורג מהרוח הווינרית של קולדפליי, אבל השירים עצמם זהירים מאוד, כלליים עד כדי חלביות. מרוב מאמץ לא להגיד שום דבר ספציפי על קשר שגם ככה סבל בעל כורחו מאור הזרקורים, מרטין אומר מעט מאוד ועושה את זה בדימויים מתחמקים וריקים שמקנים לשירים אופי של יומן של מתבגר. הרבה כוכבים בשמים, ציפורים ורומנטיקה לא מעובדת. מעט דם, עצבים חשופים וכנות לא מתפשרת כמו שאפשר היה לקוות שיהיו בשירים שנולדו ממשבר. בהיעדרם של כאלה, קל להקשיב לאלבום עם הרבה אמפתיה וסימפתיה אבל קשה לסנגר עליו כמעשה של אמנות.

השורה התחתונה: יפה אבל רפה