איך מנגישים את התיאטרון לילדי דור ה-Z?

סולו גבע ורות סנדרוביץ', בני 11 ו־13 בהתאמה, משחקים בהצגה חדשה לילדים מבית גוף שלא בדיוק מזוהה עם הצגות כאלו ביומיום - תיאטרון גשר. אולי זו הסביבה המבוגרת, אולי זה הם, אבל יש להם פרספקטיבה מפתיעה מאוד על החיים על הבמה. ריאיון ראשון

רוח התיאטרון. צילום: ויקטוריה שוב
רוח התיאטרון. צילום: ויקטוריה שוב
20 בנובמבר 2016

מהריאליטי ועד הלייב בפייסבוק, יש מעט מאוד תהליכים שהשפיעו יותר על עולם האמנות מאשר ההפיכה של כל מדיום למיידי, שאפשר להעביר אותו חם ככל האפשר מהצרכן ללקוח, ללא שום הקדמה, תיווך, עריכה, חזרות או מחשבה מוקדמת. ישר מהתת מודע לעיניים שלכם. התהליך הזה, שכבר גידל על ברכיו דור שלם שיהיה רגיל לשדר מידע כמעט בלי שום סינון ולקרוא לו "אמנות", גרם להרבה מדיה להיראות מיושנים ולא רלוונטים. דווקא עכשיו עולה בבכורה בתיאטרון גשר – לא בדיוק תיאטרון שידוע בהצגות הילדים שלו – הצגת ילדים העונה לשם "רוח התיאטרון" ומיועדת לכל המשפחה. בהצגה, שמנסה להסביר מה עדיין עובד בעולם הזה, מנסים שני ילדים לקיים הצגה. בלי שילוב של וידיאו ארט, בלי תזמורת, בלי מחול, בלי קיפולי נייר או כל ז'אנר אחר שהצגות נוטות לאמץ מתוך מחשבה שמה שיש להן ביד לא מספיק.

"זו חוויה שאתה חווה בצורה אחרת מהטלוויזיה או האינטרנט. לומדים מזה הרבה, מהתחושה שקורה משהו מול קהל", אומר סולו גבע, בסך הכל תלמיד כיתה ה', שמשחק יחד עם רות סנדרוביץ' (תלמידת כיתה ז') בהצגה ומנדב קצת מידע על הדרך שבה ילדים ובני נוער (בני גילם של אלו שמשחקים בהצגה) רואים את התיאטרון. "אי אפשר להכניס קהל כאפקט לטלוויזיה, זו דרך שאי אפשר לוותר עליה. אתה מרגיש את התגובה של השחקנים שמולך וזה משהו שאי אפשר לחוות במקומות אחרים. אתה לא יכול לוותר על תיאטרון בשביל מה שיש בטלפון או במחשב. אתה משפיע על הסיפור ועל העלילה ועל החוויה רק מזה שאתה קהל. חלק מההצגה קורה בתוך הקהל עצמו. אבל מיידיות זה לא הדבר היחיד, אתה באמת רואה מה עובר על האדם ומחויב לתגובה אליו. אתה יכול להגיע לשחקן באופן יותר אמיתי ואישי".

רוח התיאטרון. צילום: ויקטוריה שוב
רוח התיאטרון. צילום: ויקטוריה שוב

המיידיות של התיאטרון היא אולי הדבר היחיד שעוזר לו להישאר רלוונטי, אף על פי שאפילו על פי השחקנים עצמם מדובר בצורת אמנות מבוגרת. השאלה היא מה הטעם להדגיש את הרלוונטיות שלו. הרי רוב החשיפה של בני נוער לתיאטרון היא דרך הצגות של משרד החינוך, תנועת הנוער או ההורים. מה החשיבות בחינוך בעד התיאטרון, ועוד על ידי הצגה? לכאורה נראה כי מדובר במהלך דידקטי, בדיוק המקום שממנו מנסים יוצרי ההצגה והשחקנים לברוח.
סנדרוביץ' אומרת שכלל אין טעם לחלק הצגות ל"חינוכיות" או "לא חינוכיות", בטח בעיני מי שמכירה את העולם הזה מבפנים עוד בטרם עלתה על הבמה בעצמה (אביה, אלכס סנדרוביץ', הוא שחקן בתיאטרון). "אצלי בבית הספר, אם לא הייתי חלק מהעולם, לא הייתי מבינה או מכירה. ההצגות שמביאים הן נחמדות אבל זה קצת מוזר, כן. אני מניחה שלילדים זה חסר, כי זה עולם אחר לגמרי ששייך למבוגרים בעיקר וזה חבל כי זה עולם אחר לגמרי ששונה ממה שאנחנו מכירים".

ואיך עושים תיאטרון קלאסי ומעניין בלי להיות דידקטיים או לשעמם את הילדים? קצת מפתיע לשמוע את זה ממישהי בת 13, אבל ההמלצה שלה היא לא לפחד שההצגה תעבור להם מעל הראש: "אמנם ההצגה הזאת לא מדברת על החיים של בני נוער, אבל בני נוער יכולים לבוא לראות הצגות שלא נחשבות 'לגילם'. זה קלאסיקות שלא מתיישנות. יכול להיות שזה צריך לבוא מבני הנוער ולשאול 'מה היה מעניין אותי'. זה קורה קצת עם אורנה פורת וקרה גם בחזרות על ההצגה הזו, באים אליי ושואלים מה דעתי". וגבע (בן 11, כן?) די מסכים איתה: "אני חושב שכל עולם המשחק זה לאו דווקא משהו שמתחיל מבוגר או מוקדם. זו חוויה שאתה חווה בצורה אחרת מהטלוויזיה או האינטרנט. לומדים מזה הרבה".

ומה לגבי העובדה שאתם אמורים להיות שליחים נאמנים של עולם התיאטרון בשביל קהל חדש, אפילו שזה עולם שאתם בעצמכם רק התחלתם להכיר?

"זה היה קשה כי אנחנו בעצמנו עוד לא יודעים הרבה, אבל אנחנו מכירים את זה במקביל לעבודה מול הקהל. הקהל לומד ואני לומד במקביל אליו. את ההיכרות עם העולם אתה עושה עם השחקנים שאיתך ולומד מהם בזמן שאתה לומד בעצמך". סנדרוביץ', שמגיעה מבית של שחקנים, יודעת מה הסכנות של המקצוע: "לא צריך להעביר מסר שזה עולם קשוח כי כולם יודעים את זה. אני יודעת שזה עולם שמקבלים בו המון 'לא'. לפעמים אני מרגישה שהתחלקתי לשני עולמות ואתה מפצל את עצמך וזה קשה להיות ב־100 אחוז בשניהם. זה מייצר המון לחץ אבל זה שווה את זה".

"רוח התיאטרון", תיאטרון גשר, שד' ירושלים 2 יפו, שני (26.12) 10:00, 45־75 ש"ח