כמו חתול וכלב: מלכי חיי הלילה עושים שלום

נתחיל מהסוף: שניים מהיריבים הגדולים בחיי הלילה של תל אביב החליטו לשתף פעולה. מילא שיתוף פעולה – הם נמצאים בעיצומו של רומן. “אנחנו בסוג של התאהבות", מתוודה רונן מיילי. “אתה רואה, אני משקיע בו יין ופירות, בפעם שעברה עשיתי לו על האש". “דג סולומון הוא עשה לי", מחייך ירון טראקס, רומז לדי.ג'יי סולומון, שעליו התקוטטו בעבר. מיילי צוחק. “גם לזה נגיע".
נפגשנו בצהרי שישי חמסיני על גג ביתו של מיילי (42), יום לאחר לידת בנו השלישי. הוא, יזם ואיש עסקים שהקים בין היתר את החתול והכלב, הפיק את המגה מסיבות של סולומון וכיהן כיו"ר איגוד הברים והמועדונים, וכיום הבעלים של מסעדת החוף מציצים וחבר בפאנל התיירות של תל אביב. לידו יושב האויב בדימוס ירון טראקס (49), מייסד מועדון הבלוק, אב לארבעה ילדים.
יחד הם המפיקים מאחורי פסטיבל BPM, אירוע אלקטרוני שהוקם במקור במקסיקו ויגיע לפארק הירקון ביום ראשון, 30.9, עם ליינאפ שכולל את DJ Koze, Honey Dijon ו־Sasha. הם צוחקים, מחליפים כיפים, מפרגנים זה לזה ואפילו מתווכחים כמו חברים ותיקים, אבל לא תמיד זה היה ככה.

מועדון הבלוק (צילום: גוני ריסקין)

מצד שני: החתול והכלב (צילום: יחצ)

היריבות נוצרה בתחילת העשור. “היו גבולות גזרה ברורים מאוד בעיר", מספר מיילי. “היו כל מיני מועדונים ולא רק אנחנו – ברזילי, פינגווין – והיה סטטוס קוו לגבי די.ג'יים – אני לא פניתי לדי.ג'יים של אחרים, כמעט גם לא פנו לשלי ואם פנו אז תפרתי את זה וכולם חיו בשלום. לא היה הרבה כסף בתקופה ההיא, נלחמנו על כל כרטיס". בזמן שבבלוק ניגנו סולפול האוס, בחתול והכלב ניגנו טכנו וכולם חיו בשלום. אך לאחר שהבלוק עבר לתחנה המרכזית החדשה ב־2010, משהו השתנה – הסולפול איבד את הסול והרחבה החלה להתרוקן. כדי להציל את הבלוק מפשיטת רגל, לא רק שטראקס החליט לעבור לטכנו, אלא גם להפר את הסטטוס קוו ולהביא בין היתר די.ג'יים שניגנו בעבר בחתול והכלב.

“הבנתי שזו קריאת תיגר", מתלהט מיילי גם היום, אך המהלך של טראקס עבד. לא רק שהבלוק שרד אלא אף שגשג. לזמן מה הוא ניצח בתחרות מול מיילי, ואז הגיע סולומון. הסופרסטאר די.ג'יי הבוסני/גרמני כבר ניגן פעמיים בבלוק ופנה לטראקס ברצון להפיק פסטיבל ב־2016, אבל הפעם מיילי ניצח כשהצליח לחטוף את סולומון מזרועות טראקס, להפיק איתו שורה של אירועים ובהם מסיבות הפורים בכיכר המדינה ולהפוך לחברו הטוב.
עכשיו, על כל פנים, הדם הרע מאחוריהם. טראקס סימס, מיילי שכבר החל לרקום את פסטיבל BPM הציע לו להצטרף, ומאז השניים בירח דבש.
בהחלט רומנטי, אבל למעשה זו אינה הפעם הראשונה שהם רוקדים באותו הצד של הרחבה. ב־2013 נאלצו שניהם להילחם בצווי סגירה של המשטרה. טראקס כתב פוסט לוחמני בפייסבוק שזכה לאלפי לייקים והתגלגל לקמפיין “Save The Block". כשפנה לבית משפט השלום בתל אביב, זכה טראקס בפסיקה חסרת תקדים אצל השופט גיא היימן, שאף הכיר בבלוק כמרכז תרבותי חשוב לעיר ולמדינה. לפי טראקס, הלחץ הציבורי הוא זה שעשה כאן את העבודה. “תסתכל על ההחלטה של השופט, נשמע כאילו הוא ראה את כל תוכניות הטלוויזיה והעיתונות והפייסבוק. הוא מדבר בדיוק על זה – על הלגיטימיות של חיי הלילה בתל אביב. זו החלטה מטורפת, החלטה מרגשת, אנשים בכו".

אבל גם הפסיקה ההיסטורית לא עוזרת לחיי הלילה שסובלים שוב לאחרונה מפשיטות של המשטרה. הפעם מיילי וטראקס מעדיפים להשאיר את המלחמות לדור הצעיר. “יש כל מיני קבוצות שמתאגדות", אומר מיילי, “הייתה פגישה עם מפקד תחנת המשטרה החדש ויש עוד ניסיון עם העירייה ומתחילים להתארגן. אין לי מועדונים יותר, וזו התמודדות שמתאימה לגיל מסוים". גם טראקס מודה שאין לו אנרגיות להיות מעורב בזה כרגע, אלא אם זה ייפול לפתח דלתו, ובכל זאת נשאלת השאלה: מה המשטרה רוצה הפעם?
“העיר הזאת בנויה על מרקם עדין בין חיי לילה להורות, למשפחות", טוען מיילי, “יש פה כמה גורמים שמקשים על חיי הלילה: העירייה, המשטרה והמקומיים. גם אתה לא היית שמח לגור מעל בר, בייחוד אם יש לך ילד ראשון. אנשים משלמים על דירה בדיזנגוף 7,000־8,000 ש"ח בחודש ומתחת לבית שלהם פועל בר. אני מבין את הקושי". הוא חוזה שחיי הלילה ייצאו ממרכז העיר ההולכת והמתברגנת, כפי שקרה בערים גדולות אחרות בעולם כמו לונדון וניו יורק, ואף גרוע מכך – “אני רואה לאן המדינה הזאת הולכת", אומר מיילי, “הולכים לחוקק פה חוק של עד שתיים בלילה". כן, כמו באירופה.

אבל בואו לא נסיים את סיפור האהבה הזה בנבואות אפוקליפטיות. עם כל ההתנגחויות והתחרותיות, מיילי וטראקס חושבים היום שהם משלימים זה את זה. יש להם הרבה הערכה הדדית, והם מבינים שרק עכשיו שיתוף הפעולה והחברות שלהם יכולים לקרות. “בסופו של דבר אנחנו מדברים פה על אנשים", מסכם מיילי. “התבגרנו, יצר המלחמה ירד קצת, קל יותר להכיל זה את זה. יכול להיות ששיתוף הפעולה הזה לא יכול היה לקרות חמש, שמונה או עשר שנים אחורה, כי לא היינו במקום הזה; אולי כי הוא לא העריך אותי מספיק או כי לא הייתי מוכן להקשיב לו ויכול להיות שהיום זה הזמן שצריך היה להגיע. Now IS The Time".