רועי רוזן מתחזק קריירה בינלאומית מהמושב – ומסמן הישג גדול בפריז

העבודות הפרובוקטיביות שלו נראו תמיד תלושות מהקשר מקומי. אז אולי לא מפתיע שרועי רוזן מציג עכשיו תערוכת יחיד במרכז פומפידו בפריז, וממשיך לעבוד על פרויקטים ביזאריים

רועי רוזן (צילום: דין אהרוני רולנד)
רועי רוזן (צילום: דין אהרוני רולנד)
5 באוגוסט 2018

השנתיים האחרונות היו עמוסות במיוחד לרועי רוזן. בינואר 2016 נפתחה לו תערוכת רטרוספקטיבה גדולה במוזיאון תל אביב, אחרי שנים של יחסי אהבה (ובעיקר) שנאה עם המוסד. שנה לאחר מכן הציג בדוקומנטה בקאסל, אחד מאירועי האמנות החשובים בעולם, ולפני חודש נפתחה לו תערוכת יחיד גדולה בפומפידו בפריז. רוזן מתחזק זה שנים קריירה בינלאומית, אבל אין ספק שמדובר בקפיצת מדרגה משמעותית אשר אותה הוא מנהל מהסטודיו שלו שממוקם בקומה השנייה בביתו שבמושב בני ציון, שם הוא חי 15 שנים לצד בת זוגו אורנה אגמון (מאורנה ואלה) ושני ילדיהם.

איך אתה מצליח לנהל קריירה אמנותית מהמושב, שלא לדבר על קריירה בינלאומית?
"מוזרקות לי באורח קבע מנות של קיום עירוני לצד החיים במושב. כשעברתי לכאן הייתה לי הרגשה של איבר רפאים שחסר לי, אבל זאת הייתה ניו יורק שבה חייתי 12 שנים. זמן לא רב אחרי שעברנו לכאן הקריירה שלי הפכה לבינלאומית. היותך ישראלי גובה מחיר משמעותי, גם אם אתה נתפס, כמו במקרה שלי, כאמן אופוזיציוני. להיות ישראלי זו עובדה פעילה בזהות שלך, בין שאתה רוצה ובין שלא".

רועי רוזן (צילום: דין אהרוני רולנד)
רועי רוזן (צילום: דין אהרוני רולנד)

עוד כתבות מעניינות:
מצאנו את האמנית הצעירה הכי מבטיחה בישראל
מה קורה כשאמניות הברביזון החדש מציגות בנפרד?
הרי הפלסטיק הישראליים הופכים לתערוכה מרהיבה

התערוכה בפומפידו הגיעה אל רוזן בעקבות מפגש עם ברנרד בליסטן, מנהל המרכז. "סוזן לנדאו (מנכ"לית מוזיאון תל אביב – מ"ר) הייתה בפתיחה של הדוקומנטה ואמרה לי שיש לי מעריץ חדש שרוצה להיפגש, וזה היה ברנרד", הוא מספר. התערוכה אורגנה במהירות יחסית וחולקה לשניים. החלק הראשון מוצג בגלריה רחבת ידיים בת 400 מ"ר ומורכב מעבודת הווידיאו האחרונה שלו, "ערוץ האבק", ומשני ספרי אמן: "הסוחר העיוור" משנות ה־90 המוקדמות – גרסה מחודשת שכתב ל"סוחר מוונציה" של שייקספיר; ו"הלילה של ולדימיר" מ־2014 שבו מגולל הסופר הבדוי מקסים קומר מישקין את עינויו ורציחתו של פוטין בידי חפצים מונפשים. החלק השני של התערוכה, רטרוספקטיבה של עבודות הווידיאו של רוזן אשר ילוו בשיחות עם תיאורטיקנים, ייפתח בספטמבר.

העומס והמורכבות בעבודות שלך די חריגים באמנות הישראלית. נראה שאתה מושפע פחות מהקשרים מקומיים ויותר ממסורות מערביות – נצרות, ספרות ילדים גרמנית.
"לא הייתה מבחינתי התכחשות או שלילה של הישראליות אלא להפך, רצון להבין את הזהות כמשהו מורכב, דינמי ונזיל. השאלה מהי זהות יהודית מוכתבת במידה רבה על ידי ההיסטוריה של הנצרות. כשפרויד הלך ללמוד פסיכיאטריה אצל שארקו בפריז, היהדות הייתה פתולגיה פסיכיאטרית. היו דברים בישראל שהשפיעו עליי מאוד – חנוך לוין, העבודות של מיכל נאמן בנערותי ריגשו אותי מאוד. זה נכון שלא הייתה לי נכונות אינטואיטיבית בתור נער לחוות את הטריטוריה הזאת בתור דבר אקסקלוסיבי. דיוויד בואי היה מקור השפעה עליי ועל הדור שלי יותר מרפי לביא או א.ב יהושע. העשייה שלי אולי חריגה, אבל זה לא איוש של עמדה פולמית ביחס לשיח הישראלי".

התערוכה של רועי רוזן במרכז פומפידו בפריז (צילום: באדיבות מרכז פומפידו)
התערוכה של רועי רוזן במרכז פומפידו בפריז (צילום: באדיבות מרכז פומפידו)

אף שהאמנות שלו נתפסת כמורכבת ולא תמיד נגישה אינטלקטואלית ("אני חושב הרבה פעמים על העבודה שלי בתור תפוחים מורעלים. היא לא קלה לחוויה ולצריכה, היא תובעת את הזמן, אבל כסוג של מנגנון פיצוי אני מנסה להיות פתייני מאוד"), אתר האינטרנט של רוזן דווקא נגיש ונדיב מאוד. זו פנינה נדירה שבה אפשר למצוא תיעוד של כל העבודות, כולל כל הסרטים באורך מלא וגם חלק מהספרים שלו, בהם "לוסי".

"אני יודע שזו לא עמדה נפוצה וזה מפתיע אותי", מסביר רוזן. "שוק האמנות הוא דבר מוזר וגחמני מאוד. אתה מוכפף ומשועבד לו, אבל הוא אבסורדי, הוא יודע למקסם רווח גם כשאין סיבה, למשל בעבודות וידיאו שהן משועתקות. נכון, אני מקבל על עבודות הווידיאו סכום כסף לא סביר, לפעמים אני מקבל אותו סכום על עבודת וידיאו ועל עבודת שמן על בד שאני עובד עליה חצי שנה, אבל בסופו של דבר מה שמעניין אותי הוא שאנשים יראו את העבודות, אז למה לא להציע אותן?".

התערוכה של רועי רוזן במרכז פומפידו בפריז (צילום: באדיבות מרכז פומפידו)
התערוכה של רועי רוזן במרכז פומפידו בפריז (צילום: באדיבות מרכז פומפידו)

סדרת טלוויזיה על קפקא לגיל הרך

תערוכת יחיד בפומפידו זה טוב ויפה, אבל לרוזן אין פנאי לנוח על זרי הדפנה. הוא כבר עובד במרץ על שני פרויקטים חדשים. האחד, מעין פיילוט לסדרת טלוויזיה שמכשירה את סיפורי קפקא לגיל הרך. חלק מרכזי בסדרה יהיה "הפסקת פרסומות" שתהפוך לאבסורדית יותר ויותר. בין היתר יהיה שם מונולוג ארוטי של משפטנית בדויה בדמותה של חני פירסטנברג (שהשתתפה בעבודה שלו Hilarious משנת 2010). הפרויקט השני הוא שיתוף פעולה עם רותי סלע, שנעשה לקראת פסטיבל קולנוע במרסיי ושלא דומה לשום דבר שעשה לפני כן – סרטון הסברה לעיר מרסיי שצולם ביפו לצלילי ג'ינגל בניחוח ים תיכוני שהלחין עוזי רמירז.

רוזן, שמזוהה בעיקר עם עשייה קולנועית, הגיע אל המדיום בגיל יחסית מאוחר. "מגיל מוקדם הרגשתי שיכולות ההפקה שלי הן על הפנים, אני גרוע בגיוס כספים. נדחפתי לפרקטיקות של עשה זאת בעצמך – לייצר עולמות שלמים על שולחן העבודה שלי. כשחזרתי לארץ מניו יורק עשיתי פרויקטים שאפתניים אבל תסכל אותי שיכול להיות שהם לא יעוררו דיאלוג, תגובות ומחשבה. המפנה הגדול היה עם הסרט הראשון ב־2005, כשהייתי כבר אחרי גיל 40. ראה את הסרט אוצר של פסטיבל קולנוע אלטרנטיבי, וזה היה רגע מדהים שבו הבנתי שאני עושה משהו שיכול להיות מוצג בהרבה מקומות בו זמנית בעולם".

אתה מוכר בעבודות הפרובוקטיביות שלך. אתה חושב שבמציאות הפסיכית של היום יש לאמנות מקום? היא באמת יכולה לעורר דיאלוג?
"אני חושב שכן, אני רומנטי ואופטימי מאוד במובן הזה. פרובוקציה היא ביטוי דרמטי למשהו שאני חושב שאנחנו מחפשים, וזה להשתנות. אמנות טובה היא תמיד בתוך המציאות, היא הרבה פעמים מטרימה אספקטים של המציאות שמתחוורים מאוחר יותר. למשל, הרבה היבטים שקשורים לקונפליקט בסוריה מגיעים מאמני וידיאו שחיים שם. כשאני התחלתי לעבוד על 'הלילה של ולדימיר', אנשים תהו למה אני מתעסק בפוטין, הוא היה דמות רדומה ב־2011. היה כמעט לא נעים כשהוא עלה לשלטון ונראה כאילו אני מנסה להכות על הברזל בעודו חם. האמנות נעשית על ידי ווירדוס, ויש להם יכולות לראות דברים באופן קצת שונה. לפעמים האחרות הזאת היא רבת ערך".

← תערוכת היחיד של רועי רוזן תוצג במרכז פומפידו בפריז עד 29.10