רוקי פינת מיינסטרים

במוזיקה הפופולרית של ימינו, כל זמרת היא מותג: ריהאנה היא ילדה רעה, לאנה דל-ריי היא הפסקול הנוגה של קריסת האימפריה האמריקאית, ליידי גאגא היא נציגתם של הדחויים עלי האדמות ומיילי סירוס היא… ובכן, מיילי סיירוס. כך מנווטים המפיקים הממולחים את הבובה המרקדת על חוטים עבור הקהל, ובעזרתם כל אחד יכול למצוא דמות להעריץ. הבחור שבטוח שהוא גנגסטה יזמזם כמנטרה Pour it up, pour it up, הבחורה העגמומית בחולצת יד-שניה תתהה האם תאהב אותה כשכבר לא תהיה צעירה ויפה, והאאוטקאסט הכיתתי התורן יתיישב מול לשונית של יוטיוב וירקוד לבדו לצלילי Born This Way של גאגא. אבל מי מסתתר מאחורי המסיכות הללו? מי הנשים הללו באמת? ליידי גאגא אומנם ממלאת איצטדיונים במעריציה, אותם היא מכנה "המפלצות הקטנות שלי" (ו"פריקים בהגדרה עצמית"), אבל אם גאגא הייתה פוגשת אחד או אחת מאותן מפלצות קטנות מחוץ למסיבה רנדומלית במועדון הכי מגניב בעיר, ואם היא הייתה מגלה שבעצם הסלקטור המניאק לא מאפשר להם להיכנס למסיבה כי הם לבנים מדי, מקועקעים מדי או סתם – מוזרים מדי, האם היא הייתה עוצרת ומתווכחת עם אותו שומר? האם היא הייתה פורשת את חסותה על הגיקים המסכנים וסוחפת אותם עמה לערב מסחרר של סקס, סמים וקשת בענן?

סביר שלא. מבט של בוז והתבצרות בין שומרי-הראש הגבוהים תהיה כנראה התגובה במצב ההיפותטי המתואר, כי ליידי גאגא היא מצג שווא: ספקטקל, דימוי מומצא. אין לה ולו דבר אחד במשותף עם התדמית שהוצמדה לה. אך אל דאגה – הרבה לפני האיצטדיונים של ליידי גאגא היה לדחויים מקום אחר להתבצר בו: קולנוע כוכב, יום שישי, בחצות. אז כבו האורות ועל המסך הופיע "מופע האימים של רוקי" ובקהל האאוטקאסטס מצאו בית, מצאו חברים – מצאו את המקום בו להיות שונה זה כיף, ולהיות כמו כולם – ובכן, זה פשוט משעמם.

בחוטיני וביריות, עם מחוך ופס של אייליינר מרוח בדייקנות על העפעף, הם הופיעו בעקביות, פעם בחודש, ליד הקופות. "מופע הקולנוע של רוקי" היה ועודנו המקום בו אנשים צעירים, בנות ובנים, מרשים לעצמם להשתחרר לערב אחד מכבלי החברה, מה"אין מצב, לא יצאת ככה מהבית", ומה"שמעתם מה X  עשה/לבש/אמר?" ופשוט להשתולל. כמו מושג ה"קרנבל" הימי-בייניימי שטבע מיכאיל בכטין, שתאר את הימים הקצרים, היקרים מפז, בהם הורשו ההמונים לפרוק מעליהם את עול השלטון ולצאת לרחובות, להתפרע, לצחוק ולריב, רק כדי שבבוא הזמן יחזרו בשקט ובסיפוק אל הרסן המוכר, כך שימשו ההקרנות האלו "שסתום בטיחות" לכל הווירדוז – הפסקה קצרה מספיגת הטושים וכדורי הנייר. אז מה הבעיה? הבעיה היא שכמו תמיד במקרים הללו – השוליים הם המיינסטרים של המחר. אלמנטים שהפכו את מרילין מנסון לחתרני בתחילת המילניום מצאו את דרכם, עשור לאחר מכן, אל הקליפים של ריהאנה, ואת "מופע האימים של רוקי" (המחזה עליו מבוסס הסרט) מעלים כיום בסטודיו יורם לווינשטיין בכיכובו של קאסט אנונימי המורכב מתלמידי הסטודיו, ואחת, אגם רודברג, כוכבת ילדים זוהרת בעבר וחיית מין פרועה בתחתוני תחרה שחורים בהווה.

מצד אחד קשה באמת להתלונן – המחזה עובד. הוא מבדר, מהנה, משוחק היטב (אבינועם בן נחום  מרשים במיוחד כפרנק'נ'פורטר), פרוע (גם אם במידה), וחב הרבה מזה לכוכבת הזוהרת שלו. מה אתם יודעים – אגם יודעת לשיר לייב, ואפילו מצויין. את לאנה דל-ריי, לפחות, היא לוקחת בתחום הזה בהליכה. מצד שני משהו בכל זאת משאיר אחריו טעם רע, שגם נציג הקהילה, שמחכה מחוץ לאולם ומחלק לצופים פליירים המזמינים אותם לעוד הקרנה מסורתית, לא מצליח לפוגג. שמע, מר מיינסטרים – זה דבר אחד לקחת לנו את הניטים והסקייטבורד ולתת אותם לאבריל לאבין, אבל עכשיו אתה מנכס לנו גם את רוקי? כי קצת מוזר לשמוע "שוב את הטיים-וורפ נרקוד" בעברית צחה, וקצת מעיק לראות את פרנק'נ'פורטר צועק "פלנטה שמנטה ג'נט(ה?)" על כוכבת השערים האהובה של בלייזר, וקצת מבאס לבוא לרוקי בג'ינס וגופיה במקום במחוך שמסתתר בארון כבר מגיל 16. כמו שהיה מבאס לאהוב אינדי ואז לראות קליפ של "מיי כמיקאל רומאנס", או לגנוב מהארון של אמא חולצה מנומרת משנות ה-80, לתת לה טאצ' אישי בעזרת מספריים, ואז להעביר ל-MTV  ולראות את לאנה דל-ריי לבושה במיטב מחלצות הווינטג' אה-לה אמריקן אפרל.

כל כך הרבה כבר לקחת מאיתנו, מיינסטרים. מה עוד נשאר?