גרינברג ביסטרו מציג: הרושפלד שלכם חזר

ב-14:30 התחילה הסופה. זה התחיל עם רוח דרומית אדירה שאיימה להפיל את הדקלים לאורך דרך נמיר, המשיך בענן שחור ענק שבלע את תל אביב ואז התפוצץ רעם, השמיים נפתחו ומבול מטורף הפך את הראות לאפסית וגרם לכמה נהגים לעצור באמצע הכביש מהפחד. 200 מטר משם, באזורי חן, הרוח והגשם היו כל כך חזקים עד שאי אפשר היה לפתוח את הדלת של האוטו. בסדר, הבנו, רושפלד הגיע לגרינברג. למה צריך לעשות מזה כזאת דרמה?

ברגע הראשון זה באמת נשמע קצת מוזר. גרינברג, הביסטרו הוותיק והמצליח במרכז המסחרי של אזורי חן מרענן את התפריט ומפקיד עליו את יונתן רושפלד. ה-יונתן רושפלד. ההוא מהרברט סמואל והראליטי. זה עם הסכסוכים העסקיים. עם הרכילות על ההתפרצויות. הוא מגיע לביסטרו שכונתי באזורי חן? או כמו שהיו אומרים בפרלמנט – איזה רושפלד? רושפלד שלנו?

ובכן, הרושפלד שלכם חזר. והוא אחראי עכשיו על התפריט של גרינברג, ולמרות שפה ושם נשארו כמה ממנות הדגל (הייתי רוצה לראות שף שיגיד לילדים של השכונה שאין יותר שניצל) אי אפשר לפספס את רושפלד בכל מקום בתפריט. ולפעמים, גם כשרוצים, אי אפשר להתחמק.

למשל הקרודו דג ים (68 ש"ח), כלומר דג נא, עטוף ביוגורט, שמוגש כאן על מצע של קרם חציל שרוף. הדג עצמו היה נהדר. רוטב היוגורט פירגן לו ברכות ובטעמים מצויינים, שהייתי שמח להיזכר בהם שוב. רק שמה שנשאר בפה בסוף הביס, היה בעיקר הטעם של הקרם, שהיה מוצלח, אבל יותר מידי אגרסיבי ומשתלט.

הסלמון חלפיניו וליים (64 ש"ח) שהוגש במקביל, השאיר בפה טעם של עוד. כלומר אחרי שהתגברנו על העובדה שלשולחן הגיעה צלחת עם רוטב בצבע ירוק זרחני. ולגמרי היה שווה את המאמץ. הדג עצמו היה משובח, והרוטב, שהיה יכול להיות טיפה יותר סמיך כדי שיתפס לפרוסות הדג הנא בלי להשאיר שובלים בדרך לפה, היה שילוב מצויין של חמיצות, חריפות ומתיקות עדינה מהסוג שלא בא לך להפסיק לאכול. לא ממש ברור מה עשו בצלחת פרוסות מלפפונים קרות, כאילו הן הרגע נחתו מאנטרטיקה, אבל למי אכפת? מתברר שגם עם מלפפון קר אפשר לנגב רוטב.

סלמון חלפיניו וליים, רושפלד בגרינברג (צילום: אנטולי מיכאלו)

הבויאבז של רושפלד תמיד נחשב למצויין. ובגרינברג הוא מביא אותו בגדול. מנה ענקית של מרק עשיר ומעולה, עם טעמים מדוייקים שבראשם זעפרן, שבתוכו שחו כמות בלתי נתפסת של דגים, צדפות ופרות ים. לא יודע להגיד אם זאת המנה הכי טובה בעיר, אבל בהתחשב בעובדה שזאת מנה שהיא ארוחה מלאה ב-98 ש"ח (או 348 לגרסה המיועדת ל-4 סועדים), זאת בטח אחת ממנות ה-value for money הכי טובות ומשתלמות שאפשר למצוא.

בשלב הזה, כשרק רצינו לישון צהריים, עדיף בתוך סיר של בויאבז, כנראה שהיינו צריכים לעצור. אבל כבר הגענו עד לצפון הרחוק, ורושפלד עושה פסטה – לא ניקח איזה ק'צו א פפה? התשובה הייתה צריכה להיות לא. ק'צו א פפה (72 ש"ח) דורש שילוב מדוייק בין פלפל שחור לגבינת פיקורינו  – ובחלק מהמקרים, כמו אצל רושפלד, גם ביצה – שאמורים להתחבר ביחד לרוטב מאוזן. זה לא קרה. במקום זה קיבלנו דרמה של טעמים. הפלפל השחור השתלט באגרסביות על המנה והשתיק כמעט לגמרי את הטעמים האחרים.

גם הקינוח המשיך את הקו האגרסיבי. שתי פחזניות ענק (48 ש"ח) עם גלייז קרמל קשיח למעלה, ממולאות בקרם בננה, שישבו בתוך רוטב שוקולד. אם הפחזניות היו קטנות יותר, זה אולי היה עובד יותר טוב. בתצורה הנוכחית זה פשוט היה יותר מידי. יותר מידי פחזניה, יותר מידי מתוק. יותר מידי נקודה.

נראה שקצת בלי להתכוון, רושפלד יצר בגרינברג תפריט שהוא באמת בצלמו ובדמותו. רגעים של מצויינות קולינרית נדירה, לצד התפרצויות טעם דרמתיות, שלפעמים מרגישות יותר מידי. רושפלד, כמו קלישאת מתמודדי הראליטי שהוא שפט, באמת שם את עצמו בצלחת. ומגיש ליד בויאבז שהוא לגמרי סיבה טובה להגיע עד אזורי חן.

גרינברג ביסטרו