כך היינו: סיפור האהבה התל אביבי הגדול של רותי ומשה איש כסית

"כך היינו" הוא ספרה האוטוביוגרפי של רותי איש כסית, החל מתקופת ילדותה ועד שעברה לתל אביב ופגשה את מי שהיה בעלה לעתיד, האיש הכי מצחיק בעיר – משה איש כסית, בנו של חצקל איש כסית מבית הקפה האגדי "כסית" שאיכלס את הבוהמה התל אביבית עשורים רבים.

>> כסית חוזר לחיים: התערוכה המרהיבה של הצלמת שתיעדה את הבוהמה

הספר מגולל את סיפור החברות בינה ובינו, שהפך לסיפור התאהבות לא שגרתי, בתוך האווירה הפרועה והמרדנית של שנות ה-70' וה-80' של תל אביב. היא גדלה עם הוריה ושלושת אחיה בנווה עמל. בשנות העשרים המוקדמות עברה עם שני הוריה לתל אביב והחלה לחיות את חיי העיר התוססת דאז. כחלק מחוג מכריה היא החלה להיות בין חבריו של משה איש כסית, שלימים הפך לאהובה ואב ילדיה. איש כסית מגללת את סיפורה של אישה אמיצה ויוצאת דופן באווירה הסוערת של אותן שנים, מילדה, לנערה, לאישה צעירה ולאמא, ופורשת לפני הקורא את הסיפורים המצחיקים והמרגשים שלה ושל משה איש כסית, בסיפור אהבה והקמת משפחה לא שגרתי כולל הפרטים האינטימיים ביותר של חייה. זה לא רק סיפור אהבה, זה גם תיעוד של תקופה, ואנחנו שמחים להביא מספר קטעים מתוכו:

משה דיין וחצקל איש כסית, 1968 (צילום: אלבום פרטי)

כשאסי דיין בא לבקר ב"כסית"

החזרה הביתה היתה הדובדבן שבקצפת בכל יציאה שלנו, שנינו תמימי דעים בעניין. ב"כסית" אכלנו את קציצות הבשר של אמא שלך, נתן הטבח הגיש לנו טחינה טרייה עם צנוניות טריות ומגרות, מבחר סלטים וצ'יפס טרי, אבא שלך ישב במקומו הטבעי, אחותך ממולו ואמא שלך התרוצצה מסביבנו, מרוצה לראותך אוכל. היא שכחה שהגעת כבר למטר תשעים וארבעה סנטימטרים והיא אינה צריכה כבעבר להדליק לך מדורות בכיור כדי שתאכל.
שחקן הקולנוע והקומיקאי מנחם זילברמן ואשתו דורית זילברמן נכנסו ל"כסית".
"לא תאמין מאיפה אנחנו מגיעים כעת", אמרת למנחם ודורית שעקרו לאילת זה מכבר. "מאילת", הוספת.
"נו, בטח, אתה נוסע לאילת כשאני בעיר. מתאים לך", אמר מנחם.
"בבקשה", הזזת את הכיסאות ופינית להם מקומות ישיבה.
"שלום, מה שלומך?", פנתה אליך בחורה בדרכה לטלפון המונח על הדלפק.
על פניה לאורך לחייה היתה צלקת ארוכה ומכוערת.
"מה קרה לה?", לחשתי.
"היא עובדת במכון ויצמן וכנראה הבוס שלה כעס", ענית בציניות. לפתע הסבת ראשך במהירות. "מרסל, תקרא מהר לילד עם תלושי ההתרמה שעבר עכשיו!", קראת לעבר המלצר ששירת לקוח ליד אחד השולחנות שניצבו על המדרכה.
"ילד, תעצור רגע, איך קוראים לך?", שאל מרסל במבטא צרפתי.
"אלון", ענה הילד שהחזיק תלושי התרמה.
"הבעל בית שלי קורא לך", אמר לו מרסל.
"אלון, בוא רגע, שב תנוח, אף אחד לא יברח", אמרת ופנית למלצר: "מרסל, תן לאלון משהו קר לשתות ועוגת שוקולד עם הרבה קצפת".
"תגידי…" — הפניתי ראשי, מחכה למוצא פיך. ותאמרי לי זה אותו הדבר?", היתלת בי.

אסי דיין ומשה איש כסית (צילום: אלבום פרטי)

"אהלן, תראו מי בא", פניך אורו למראה אסי דיין, גובהו כמטר שבעים ושמונה, שיער שחור מבריק ומסורק לאחור, גבר נאה לכל הדעות, נראה תמיד כמו נקלע במקרה למקום שאליו הגיע. האהבה שלך לסרטים היא מעל לכל, בעדיפות ראשונה, ואסי ידע זאת וקרב אליך כדי לדבר איתך על סרט חדש שהוא מתעתד לביים. רגע אחרי אתה יושב בשולחן צדדי, כולך קשוב לדברי אסי. שכחת ממני, מדורית ומנחם ובכלל מהעולם כולו.
"מויש'לה, אני הולכת", קרצתי לדורית. נפנפת לי לשלום באי תשומת לב, שוכח לגמרי מקיומי. צחקנו.
"מה אתם מספרים?", שאל שמחה הולצברג המכונה "אבי הפצועים".
"שב איתנו, למה אתה עומד?", אני מבקשת.
"תודה רבה לך, אך מחכים לי באיכילוב, הבטחתי לבקר". שמחה הקדיש את זמנו לחיילי צה"ל הפצועים, אלמנות ויתומים.
"שלום, מה שלומך?", דרשו בשלומו אופליה שטראל, שחקנית קולנוע ותיאטרון ואברהים, מיושבי "כסית" הקבועים. בחוץ על המדרכה ראיתי את יעל. היא היתה בחורה חמודה ומיוחדת, שיערה שטני ועיניה כחולות וגדולות. הכרנו ב"כסית" והיא סיפרה לי שעברה לגור עם חברה לחיים. אתה המשכת בשיחתך עם אסי. ישבתי ליד השולחן הסמוך לעמוד הפסיפס ושתיתי קולה קרה.

משה ורותי איש כסית בחתונתם (צילום: אלבום פרטי)

"אפשר לשבת?", שאל אחד העונה לשם יוסי.
משכתי בכתפיי ומבע פניי אמר, תעשה מה שאתה רוצה.
"את לא אוהבת אותי, מה?", שאל.
"סליחה?", שאלתי בפרצוף מעוות, מבע פניי מאשר את דבריו.
"אני מתכוון, את לא מסמפטת אותי, מה?".
"נכון. מה אתה רוצה?", שאלתי בכעס והוספתי: "סיימת את יום העבודה שלך?". לא מזמן הבנתי שמשלח היד שלו הוא פשוט לגנוב.
"אה, זה העניין?", שאל.
"כן, זה העניין, בדיוק, אנשים מסכנים עובדים לפרנסתם ואתה פשוט בא וקוטף. תקום בבוקר ותעבוד לפרנסתך, ואתה יודע מה? אתה תיהנה מכל אגורה שתרוויח. עכשיו תעזוב אותי, לא בא לי להתרגז, אני במצב רוח טוב".
הוא קם מכיסאו, הסיט אותו לאחור ואמר: "את יודעת מה? אני אחשוב על מה שאמרת".
"ואז אולי יחייכו אליך ולא תחשוד שלא מסמפטים אותך".
קמת ממקומך. "טוב, להתראות, אנחנו נדבר, אה?", פנית לאסי שנפנף בידו לשלום ויצא.
"מה?", פנית אליי, מסמן לכיוון יוסי שעזב את המקום.
"סתם", נענעתי בראשי בביטול.
הלכנו הביתה לתפוס תנומה של אחר הצהריים ולקראת ארבע חזרנו ל"כסית". היינו שם עד הסגירה.
"לאן זה?", שאלתי אותך.
"כאן, לא רחוק, לדירה של חבר".
בפתח חדר המדרגות שאלתי: "באיזו קומה הוא גר?".
"על הגג".
"אוי, אלוהים, כל המדרגות האלה עכשיו ברגל?". לא הספקתי לסיים את המשפט ואני כבר על כתפיך. "מויש'לה, תיזהר, הראש שלי נוגע בתקרה".
לפני פתח הדלת הורדת אותי בזהירות.
"תודה רבה לך, גברתי, הגענו לתחנה הסופית", אמרת וצלצלת בדלת.

החשיש של חברת החשמל

"מויש'לה", אני מעירה אותך קלות, "מה אעשה עם הבדל?".
ציפיתי שתגיד, אני אזרוק, תקום לרגע, אך במקום זאת אמרת מתוך שינה: "תשאירי את זה במאפרה". נכנסתי למיטה, נצמדת אליך, דחיפה קלה פה, דחיפה קלה שם, שום דבר לא עוזר, אתה ישן. בלית ברירה תפסתי תנוחה ונרדמתי.
בבוקר התעוררתי למשמע דפיקות בדלת.
"פתחי רגע את הדלת", נשמע קול של גבר.
"מי שם?", שאלתי.
"מהעירייה", עונה הקול.
"רק רגע, בבקשה", נכנסתי בחזרה לחדר.
"ממי'לה, קום, דופקים בדלת, אני לא יודעת מי זה". אני לא רגילה לפתוח לזרים. קמת, ניגשת לדלת, הצצת בחור המנעול ומיד נכנסת חזרה לחדר. "הבולשת", אמרת.
"יש פה בדל שעישנתי אתמול בערב, במאפרה", אמרתי.
לקחת את הבדל ורצת לשירותים. ברגע שפתחת את דלת השירותים ראית מולך מציץ מבעד לחלון בלש שמכוון כלפיך אקדח: "שלא תעז לזרוק את מה שיש לך ביד!".
קפאת על מקומך. מאיימים עליך באקדח ועל מה? בלש אחר הגיע, כולו זורח מאושר. "תראו מה מצאתי בארון חשמל. של מי זה?", ומנפנף מולך את החשיש שמצא בתוך קופסת הפילם השחורה. "מאיפה אני יודע? תשאלו את חברת חשמל", ענית לבלש.

משה ורותי איש כסית עם חצקל איש כסית ב"כסית" (צילום: אלבום פרטי)

הלילה שבו שמוליק קראוס ניסה להרגיע אותי

ב"עומר כיאם" לא היה עם מי לדבר. מויש‘לה לא היה פרטנר לשיחה, ולנסות לברר איתו מה פשר כעסו היה כמו לנסות לפרוץ קיר איתן. נותר לי רק להביא אותו לידי קנאה. הקנאה היתה חזקה ממנו בהרבה. כמו שהוא אמר פעם בראיון ל"ידיעות אחרונות": "אני האשכנזי, רותי המרוקאית — ואני הפרימיטיבי מבין שנינו".

ה"ברוגזים" הלא מובנים האלה חזרו על עצמם שוב ושוב ואני ניסיתי להתגונן, ניסיתי להתעלם, אבל בטיפשותי שו ב לקחתי ללב. לא יכולתי לסבול את ההתעלמות המבוימת הזאת ממני. לכאורה, על פני השטח נראה היה שכולנו מאוד נהנינו. נראה שאפילו מויש‘לה נהנה, אם כי בתוך תוכי ידעתי שהוא סובל. בגלל נוכחותי, הבגדים הצמודים שלגופי, אולי בגלל שהוא האמין בטעות שאני נהנית. מויש‘לה המתוק שלי, אילורק היה יודע כמה אני סובלת הוא היה נרגע לחלוטין, אבל לא כך היו פני הדברים.

כולם היו ספוגי אלכוהול וסמים. אחרי ההופעה נסענו לבר של שמוליק בבן יהודה פינת ז'בוטינסקי, ואני גמלתי למויש‘לה על ה"ברוגז" שלו בהתעלמות מוחלטת. רק כך יכולתי להחזיר אותו אליי. הכינו לכבודנו שולחן ארוך במיוחד, מקצה לקצה, כדי שיכיל את כולנו, הצטרפו אלינו השחקנים ראובן בר-יותם ויוסי וירז'נסקי, הזמנו שתייה והוא ישב מולי, קצת באלכסון. בזווית עיניי הצלחתי להבחין בתוך ההמולה בכוס התה החמה שהזמין מויש‘לה כמה דקות קודם לכן, לאחר שגופו סירב בעקשנות לספוג ולו טיפת אלכוהול אחת נוספת.

שמוליק קראוס ואריק איינשטיין בבר המצווה לבנו של משה איש כסית שנתיים לאחר מותו (צילום: אלבום פרטי)

לפתע פתאום ראיתי את כוס התה מתעופפת לכיווני. אין לי מושג מה חלף במוחי באותו הרגע, הרי לא היתה לו אפשרות לחשוב ולעבד נתונים בשבריר השנייה הזה. הרמתי את כוס הבירה הגדולה שהיתה מונחת לפניי, רק אלוהים יודע של מי היא היתה, וחסמתי את כוס התה המתעופפת בעודה באוויר. הכוסות התנפצו, ואני נשארתי כשבידי ידית של מה שהיה פעם כוס בירה. עד היום אני לא מבינה בדיוק מה קרה שם. איך הספקתי באפס זמן גם להבחין במעופה של כוס התה לעברי וגם לחסום אותה בכוס בירה שצצה משום מקום. אין לכך הסבר הגיוני. יד אלוהים נגעה בי.

שאבתי כנראה כוחות מחודשים מהמעשה, ואולי בכלל הרגשתי כמו גיבורת-על בהפתעה. הזדקפתי מלוא קומתי, כאילו אני נמצאת בתוך מערבון, ופשוט התחלתי לרוקן את כל הכוסות והבקבוקים שגדשו את השולחן ולהעיף אותם בתנופה אדירה לעבר מויש‘לה. כולם רצו לקראתו, להרגיע אותו שלא ישתולל, וניסו להרחיק את הענק הזועם מהנערה הקטנה והשברירית. בהתאמה, כולם חטפו את הכוסות והבקבוקים שכיוונתי אל מויש‘לה.

השתוללתי כחיית פרא משולחת כל רסן. מטרתי היחידה בעולם היתה לשלח במויש‘לה את הכוסות והבקבוקים. בעלי המקום, שמוליק וסם, היו הראשונים שהבינו שאני היא זו שצריך לעצור ולא את מויש‘לה. ארבע ידיים גבריות אחזו בי מאחור וניסו בכל כוחן להשתלט עליי. שמוליק ידידי התחנן בפניי שאירגע, "בשבילי, בבקשה", אבל זה לא הועיל לו במיוחד. הבר נראה כמו אחרי פוגרום ואני סירבתי להירגע. רק למראה השולחן הריק הרפו ממני הידיים. פשוט לא נשאר כבר מה להעיף באוויר.

אסי דיין על משה איש כסית, מתוך הספר "כך היינו"

עמדתי במקומי, מאוכזבת מהעובדה שאין יותר מה לזרוק, ואז הבחנתי בג'וזי, היחידה שנשארה לשבת בכל מהלך התגרה. המלצר הביא לה כוסית וויסקי והיא היתה להוטה ללגימה אחרי שאת הכוסית הראשונה שלה השיגה ידי הזריזה. אבל לא היה לה סיכוי מולי והיא שוב נחלה תבוסה מרה. חטפתי את הכוסית מידי המלצר, רגע לפני שנגעה בשולחן, וגם היא מצאה את דרכה עד מהרה לכיוונו של מויש‘לה. ג'וזי צעקה בייאושה: "אל תיקחי לי גם את הכוסית הזאת!".
אבל, כאמור, כבר היה מאוחר מדי.

לבסוף נרגעו הרוחות, ואיכשהו מצאתי את עצמי הולכת לביתם של ג'וזי ושמוליק קראוס, בערפול חושים כללי. שמוליק ונינה הלכו מאחור, ואילו ג'וזי ואני הובלנו מקדימה, שלובות זרוע והלומות ראש. למחרת התעוררתי עם כאבים בכל שריר בגוף, כמו אחרי תחרות אגרוף. גם ראשי כאב, ולקינוח גם היו לי שריטות על השדיים, משני הצדדים, כנראה מהידיים שניסו לשווא לעצור בעדי.
>> "כך היינו" // רותי איש כסית // הוצאה עצמית // להשיג בחנויות הספרים