"ריסט" היא סדרה מבוגרת משמעותית יותר מהיצירות שקדמו לה, ומכילה בתוכה רגעים כואבים ממש על שבריריות החיים ועל נוכחותו של המוות. לכן היא שווה גם את הצ'אנס גם של מי שלא התחבר בעבר להומור המילרי. היא אמיתית הרבה יותר, וכתוצאה מכך גם מצחיקה וכובשת יותר את הלב. השאלה היא אם גם הצופים מוכנים להתבגר
בזהירות המתבקשת (שנובעת מהאיזור שאנחנו חיים בו), אפשר להתחיל ולתת סימנים ב"טלוויזיית פוסט המלחמה". קצת כמו הצופים שלו, גם המסך הישראלי עבר רשמית ליום שאחרי. לצד הסרטים הדוקומנטריים והסדרות שעוסקות ב-7.10 ובמה שקרה אחריו ישירות, אפשר להתחיל ולראות איך היום האסוני – והשנתיים שבאו בעקבותיו – השפיעו על הטלוויזיה בארץ.
>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות ממגנטות שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> "כל האמהות משקרות": הרפתקה של אמא בתחתית שרשרת המזון
ואם יש כותרת על רוב התוצרים שיוצאים בימים האלה, על משקל השיר של אריק איינשטיין: הטלוויזיה משדרת את אותם הדברים, אבל לאט. קצת יותר מהורהר, קצת פחות נחרץ או נוצץ – והרבה יותר ריאליסטי. לא סתם "מקום שמח" של התאגיד כל כך הצליחה – הדמויות שגילמו נועה קולר ותיקי דיין שיקפו לאנשים את עצמם היום. לא סתם הדוקו החדש על אביתר בנאי קנה כל כך הרבה לבבות – זה נגע בתודעה הישראלית של 2026. אנחנו כבר לא כל כך בטוחים, יודעים שאנחנו לא יודעים, ובעיקר עוסקים בנושא אחד שצף מעל הכל: שבירות החיים. זה הסאבטקסט שהותיר אחריו האסון הגדול שחווינו. הידיעה שהכל יכול להיגמר. בבת אחת. בלי שנרגיש.
ועכשיו, גם קשת המסחרית והנוצצת מביאה למסך סדרה שכזו. קוראים לה "ריסט", והיא התוצר החדש מבית היוצר של הג'וקר האהוב בישראל, אדיר מילר. האיש שעמד (יחד עם רן שריג) מאחורי הלהיט הגדול "רמזור" ומאחורי "צומת מילר" המודעת לעצמה והמשעשעת, מגיע הפעם עם מטען כבד יותר. "ריסט" אמנם מתרחשת לכאורה באותו יקום סינמטי, עם יסוריו של הגבר הנשוי, בדיחות ואבחנות קומיות, ואפילו ליאור כלפון (איצקו מ"רמזור") שחוזר עם דמות מאוד דומה לאבטיפוס של הדמות הלוזרית ההיא. ועדיין, יש כאן משהו אחר.
כי "ריסט", בניגוד ל"רמזור" ו"צומת" שברחו לעולם הדאחקיונרי ולפאנצ'ליינס, מישירה מבט לדבר עצמו, מה שכולנו למדנו על בשרנו בשנתיים וקצת האחרונות: החיים רחוקים מלהיות מובנים מאליהם ומה שבא בקלות, באותה הקלות יכול להיעלם. זו המדרגה הבוגרת שנראית בבירור בסדרה החדשה של מילר.בלב הסדרה עומד אדם מבוגר – גידי, נגד בשירות קבע בצה"ל, שיום אחד בשורה קשה מטלטלת את חייו, כזו שגורמת לו להבין שלא נשאר לו זמן רב לחיות – והגיע הזמן לחיות איתם כמו שצריך. בבת אחת, הוא גודע את כל הקשרים לעולם הישן, כדי להתחיל את שארית חייו מחדש, עד שמגיעה עוד בשורה מטלטלת, שאומרת לו שהכל היה סתם. וכאן ניצבת הדילמה: האם לברוח מהכל ולהתחיל מחדש כאדם בריא, או לנסות ולתקן את השברים שגרם?
גם על גידי, כמו על אדיר, אפשר לראות את השנים. זו כבר לא דמות הלוזר החביב של "רמזור" שמפחד להתבגר, אלא מישהו שמבין שהזקנה כבר דופקת לו בדלת. בניגוד לאמיר של "רמזור" או אדיר של "צומת מילר", הוא לא מתלבט בין העולם הצעיר לעולם המבוגר. הוא כבר עם שתי הרגליים בעולם המבוגרים, עם קריצה לעולם הקשישים ממש, והמחשבות בהתאם: מה עושים כשהסוף מתקרב? ועד כמה אפשר בכלל להתחיל מחדש, מאפס?
במובן הזה, "ריסט" קרובה הרבה יותר למצולקות ולציניות של "מקום שמח" מאשר ליצירות הקודמות של מילר. היא הרבה פחות נוצצת, סקסית או גברית והרבה יותר מהורהרת, כמעט פילוסופית. באופן אבסורדי זה לא פוגם באיכות של הבדיחות. זה משפר אותן. כי דווקא מתוך הכאב המסוים, "ריסט" מצליחה להתחבר יותר לרגש וגם הצחוק נשמע חזק יותר. היא כורתת ברית של אמת עם הצופים שלה בחלקים החשוכים והכנים, וזה מאפשר להם הרבה יותר להזדהות גם עם החלקים המוארים והמחויכים יותר.
גם ברמת הליהוק יש כאן כמה הברקות ובחירות מעניינות. דמות האישה, למשל, עוברת תהליך בשלושת חלקי הטרילוגיה – מליאת הרלב הקומית והססגונית, דרך אדוה בולה ודקלה הדר הקצת יותר מיושבות, כשהפעם נבחרה מירי מסיקה הקצת יותר נוירוטית, קצת יותר מפוכחת, מין תמונת ראי לתהליך שעבר על הגיבור. חוץ מזה, כיף לראות שוב את אלונה סער, הפעם כשהיא יוצאת מחליפת הברזל של "המפקדת" למשהו קצת יותר משוחרר שמוציא ממנה את הכיפיות שאנחנו רואים במקומות אחרים (למשל, ב"מה שתגידו").
באופן כללי, המוד הוא בגרות. "ריסט" היא סדרה מבוגרת משמעותית יותר מהיצירות שקדמו לה – היא כבר לא 24 דקות ולא מחפשת להצחיק כל שנייה ולא חיה מריגוש לריגוש. היא קצת יותר ארוכה (הפרק הראשון היה 48 דקות נטו, שעה ברוטו כולל הפסקות פרסומות) ומכילה בתוכה רגעים כואבים ממש, בידיעה שהקהל כבר מוכן לזה ביצירה של אדיר מילר. כי גם הצופים שלו שהיו בני 20 ב"רמזור" ונקרעו מהשיגועים של חפר, כבר מוכן למשהו הרבה יותר עמוק. מה שפעם היה קומדיה נטו, הפך לדרמה קומית. הגיע הזמן לדבר על הפיל שבחדר: החיים.
במילים אחרות, אם שיר הפתיחה של "רמזור" צעק ש"אני לא רוצה להתבגר", "ריסט" אומרת לנו שאם נרצה או לא נרצה הבגרות והזקנה הן עובדה. אנחנו לא מי שהיינו לפני המלחמה, הזמן רשמית השיג אותנו אחרי שכל כך ניסינו לברוח ממנו. ועכשיו הגיע הזמן להגיד את האמת על השבריריות, על הבולשיט, על השקרים של העולם הצעיר. הפאנץ' נשאר אותו פאנץ', אבל הסט אפ בהחלט השתפר. ולכן "ריסט" שווה את הצ'אנס גם של מי שלא התחבר בעבר להומור המילרי. כי היא אמיתית הרבה יותר, וכתוצאה מכך – גם מצחיקה וכובשת יותר את הלב.