העשירים אוכלים את העניים בסוף העונה השלישית של אטלנטה

מה יהיה איתך ונסה? "אטלנטה". צילום: יח"צ
מה יהיה איתך ונסה? "אטלנטה". צילום: יח"צ

פרק סיום העונה של אטלנטה היה מוזר כמו כל העונה, וכלל גרסה מסיוטת של "אמלי", עוד הופעת אורח מפתיעה, קניבליזם תרבותי ופיתרון לתעלומת ונסה. גם אם נשארו לנו לא מעט שאלות, ריקאפ אטלנטה סוף סוף מפענח מה דונלד גלובר רצה להגיד בעונה המשוגעת הזו

23 במאי 2022

פרק 10: Tarrare ("טררה")

*הריקאפ שלפניכם כולל ספויילרים לפרק העשירי והאחרון לעונה השלישית של אטלנטה, כמו גם ספויילרים לפרקים שלפניו. אם זה מפריע לכם אז לכו לנשנש אצבע, תשלימו את כל העונה ותחזרו לקרוא*

טוב, זה היה משונה. כמו כל העונה הזו, גם פרק הסיום השאיר תחושה מתעתעת של "מה לעזאזל ראינו עכשיו?", ורק צופים שבאמת רוצים לצלול במורד חור הארנב של אטלנטה יכולים לצפות לקורטוב של הבנה. העונה הזו ללא ספק היתה ניסוי טלוויזיוני, אולי אחת ההרפתקאות היצירתיות ביותר שראינו על המסך בשנים האחרונות, גם ברמת התוכן (עיסוק נרחב ומעמיק בהשפעות הלא מדוברות של הגזענות והעבדות על האנושות) וגם ברמת הצורה (חצי מהעונה הורכבה מפרקי אנתולוגיה, וזה לא שהשאר הרגישו יותר מדי קשורים אחד לשני). זה היה יומרני, שאפתני, דורשני, בלתי קומנקטיבי, מפלג ולפרקים אפילו מכעיס. נהניתי מכל רגע.

בכללותה, העונה הייחודית הזו התאפשרה אך ורק בזכות העובדה שדונלד גלובר ושותפיו ליצירה ידעו שתהיה עונה רביעית, ושהיא תהיה האחרונה בסדרה. רק כך הם יכלו לקחת את חופש יצירתי מוחלט בניסיון לשבור את הפורמט של הסדרה, ולמען האמת, גם של כל סדרה אחרת בטלוויזיה. אני מודע לכך שרבים שנאו את העונה הזו, התייאשו מהיומרנות, זעמו על פרקי האנתולוגיה או מאסו בגלובר באופן כללי. אני לא מאשים אותם, זו באמת היתה עונה שיותר מהכל, דרשה המון מהצופה. אני חושב שזה היה שווה את המאמץ.

פרק הסיום הצליח לענות על כמה שאלות שריחפו מעל העונה כולה ובו זמנית השאיר (ואף העלה) שאלות אחרות. השאלה המרכזית של העונה – מה לעזאזל נטרק עם ונסה – מקבלת תשובה ברורה, וגם פרקי האנתולוגיה מקבלים סוג של קלוז'ר (בסצינת פוסט-קרדיט חשובה, שאם איכשהו פספסתם תחזרו מהר להשלים). מצד שני, מכיוון שזה היה פרק שהתמקד כולו בואן, שוב קיבלנו חצי שעה בלי רוב הקאסט המרכזי, כשהפעם האחרונה שראינו את פייפר בוי ואת דריוס היה בפרק שמונה. גם ארן, היוצר, השחקן והפנים של הסדרה, הופיעה רק לדקה חטופה אחרי שכל הכתוביות נגללו. אבל זו אטלנטה, וספציפית, זו אטלנטה של העונה הזו. הם לוקחים את כל מה שהקהל רוצה או מצפה מהם, ומשתינים עליו.

הפרק נפתח בבית קפה פריזאי עם שלוש אפרו-אמריקאיות שיצאו לטיול עסקים בפריז, בערך – קנדיס, שאניס וזושה. את קנדיס אתם אולי זוכרים מהפרק "Champagne Papi" מהעונה הקודמת – היא היתה החברה של ואן שארגנה להן כניסה למסיבת הסילבסטר של דרייק, ואז נוטשת אותה לטובת המסיבה של טי-פיין. את זושה אולי לא זיהיתם, אבל שתדעו שלא רק שזושה הוא שמה האמיתי של השחקנית (שגם גילמה את תמרה ב"פרוייקט מינדי"), אלא שהיא גם בעלת קשר משפחתי לאטלנטה – היא הבייבי מאמא של לקית' סטנפילד אהובנו, שמגלם את דריוס.

השלושה משוחחות על הסיבה שהביאה אותן לבירה הצרפתית – איזה גבר צרפתי עשיר משלם לקנדיס ושתי חברותיה על טיסה, מלון והוצאות וגם מוסיף ששת אלפים דולרים, רק כדי שקנדיס תשתין עליו. אתם יודעים, שיט הדוניסטי שרק אנשים שיש להם יותר מדי כסף עושים. מה הבעיה לגייס צרפתיה למשימה המיוחדת? באמת היה צריך לייבא מישהי מאטלנטה? בכל מקרה, לא אנחנו ולא הבנות בקטע של קינק-שיימינג, במיוחד אם הוא דואג להן לטיול לבירת הרומנטיקה והדקדנס האירופאית, המקום ממנו הגיעו עוגיות מדלן. השלוש מבינות שאם הן באמת רוצות להכיר את העיר הן צריכות לפגוש מקומי, אבל לפני שהן מספיקות לתכנן, קנדיס קופאת במקומה כאילו ראתה רוח רפאים.

רוח הרפאים הזו היא ונסה, או לפחות גרסה אחרת שלה. היא בדיוק אוספת חתיכות בשר אצל הקצב (רמז מטרים להמשך) ונראית צרפתית באופן פוגעני, כמעט קריקטורי: בגט בודד ניצב בתיק הגב שלה, היא לבושה במעיל חום וארוך, חולצת פסים שמזכירה את בגדי הפנטומימאי המסורתיים, עוטה פיאה (אולי גנובה) שמדמה את התספורת האייקונית של אודרי טוטו בסרט "אמלי" (A – פירוט הרפרנסים המלא מצורף במורד הטקסט) ובאמת שרק חסר לה ברט. בהתחלה היא לא מזהה את חברתה (או אולי מעמידה פנים), וגם כאשר האסימון נופל לה, היא פונה אליה בערבוב של אנגלית-צרפתית ומבטא צרפתי כבד ("קונדיס", היא אומרת בהתלהבות, "אני כל כך מצטערת, שרי"). כותרות הפתיחה קוראות "אטלנטה" על תגי המחיר של הבשר.

כל כך צרפתייה שזה כואב. "אטלנטה". צילום מסך
כל כך צרפתייה שזה כואב. "אטלנטה". צילום מסך

החבורה החדשה מתלווה לביתה הנאה של ואן וקנדיס מגלה את החיים שהיא בנתה לעצמה – היא מדגמנת למגזיני אופנה צרפתיים, גרה בדירה מלאה בפרטי אמנות, חיה עם שף צרפתי בשם מרסל ומשתמשת במונחים כמו או לה לה. היא אפילו מוציאה לבנות בקבוק יין אדום, למרות שאין לה תכניות להישאר בדירה. במילים אחרות, ואן לא רק הוציאה את עצמה מאטלנטה, אלא הוציאה את האטלנטה מעצמה.

בדירה אנחנו גם מקבלים רמזים ראשונים לכך שמדובר בסיטואציה לא בריאה – קנדיס שמה לב להודעות שמהבהבות בטלפון, והיא מנסה להתקרב לחדרה של ואן, לתפוס אותה לשיחה פרטית זריזה או אפילו לשאול כמה זמן היא נמצאת בפריז, אבל בכל פעם ואן מתחמקת ומשנה נושא. "זה מזכיר לי, אני מאחרת", אומרת ואן אחרי שקנדיס מנסה לשוחח. היא מזמינה את הבנות להצטרף אליה לסידורים ולהכיר את החברים שלה שהם "איך אומרים את זה? ורי קול?". מסתבר שבזמן הזה היא שכחה איך אומרים באנגלית "ורי קול". וכמובן שהיא לא שוכחת לקחת את הבגט לפני שהיא יוצאת בסערה ומפטירה קלישאה אחת אחרונה, "תפסו את היום".

מה זה, אפילו לא נגעת בכוס יין שלך. "אטלנטה". צילום מסך
מה זה, אפילו לא נגעת בכוס יין שלך. "אטלנטה". צילום מסך

את הדרך ליעדן הבא ארבעת הבנות עושות בנסיעה על צמד טוסטוסים ברחובות פריז לצלילי נהימת אקורדיון. מאיפה יש לואן שני טוסטוסים? למה הן חולפות פעמיים ליד אותה כיכר עם שעון? התשובה היא שבדומה לסרט "אמלי", זו היא מעשייה מודרנית, כולל צילום סופר מסוגנן, דמויות קריקטוריות ועליצות פריזאית שמתקיימת רק בסרטים ("אולי זה בגט ביטחון", ירכלו הבנות על הלחם של ואן. "כאילו היא לא מרגישה צרפתיה בלעדיו"). בהתאם לדמות החדשה שאימצה, ואן היא הפעם הכוח המניעה – מה שעומד בניגוד לדמותה עד כה בעונה (ובכלל, בסדרה) שלרוב נגררת אחרי אחרים. ההיפוך הזה הופך לבולט יותר על רקע שובה של קנדיס לסדרה, שכן בביתו של דרייק קנדיס היתה המובילה בעוד שואן רק נגררה אחריה.

עכשיו ואן מובילה את הבנות לתחנה הראשונה שלהן – בית מלון יוקרתי בו שוהה, למרבה הפתעתן והפתעתנו, השחקן השוודי אלכסנדר סקארסגארד שמגלם את עצמו. הוא מברך לשלום את כולם, מנשק את ואן וממש נהנה מהשיר "Rock Wit U (Awww Baby)" של זמרת העבר אשנטי (ואפילו מנסה לחקות את צעדי הריקוד של הקליפ). "היא עדיין עם נלי?", הוא שואל (התשובה היא לא, הם נפרדו ב-2014 אחרי 11 שנים ביחד) ובעיקרון מנסה להזרים את הבנות לאורגיה. קנדיס עוקבת אחרי ואן לחדר השינה, שם היא שותלת על השולחן והמיטה קריסטל מת' ("הוא אוהב כשאני משחקת משחקים איתו") ולוקחת ממכנסיו מפתחות. בדרך החוצה, סקארסגארד כבר רוקד בתחתונים מנומרים בלבד לצלילי קלאסיקת ארנ'בי אחרת מראשית ה-2000, "No Letting Go" של וויין וונדר. "את קרה ונסה!", הוא עוד מספיק לצעוק לפני שהדלת נטרקת בפניו.

ישנם כמה פרטים מעניינים על הופעת האורח הזו – קודם כל, מסתבר שסקארסגארד הסכים להשתתף בסצינה רק אם התחתונים בהם ירקוד יהיה מנומרים, ולפי הצוות נהנה ואף הוסיף ניואנסים לדמותו על המקום. אבל חשוב מכך, לאורך מספר ריאיונות במהלך העונה התגלה שמי שהיה אמור לשחק את עצמו בסצינה הזו הוא לא אחר מראיין גוסלינג, אך אילוצי לוח זמנים מנעו מהרגע הנפלא הזה לקרות. זו גם הפעם השניה העונה, אחרי ליאם ניסן בפרק השמיני, ששחקן מגלם גרסה מוקצנת ואף פארודית של עצמו. מבחירת הליהוק המקורי נראה שמה שגלובר רצה עבור התפקיד הזה הוא שחקן לבן, בלונדיני, בעל תדמית טפלון שיציג גרסה נהנתנית ודוחה של עצמו. סקארסגארד הוא אמנם לא גוסלינג, אבל הוא בהחלט מתאים בול לתפקיד.

ותודה על התחתונים המנומרים. "אטלנטה". צילום מסך
ותודה על התחתונים המנומרים. "אטלנטה". צילום מסך

בלובי ואן "מלשינה" על "בעיית הסמים" של סקארסגארד ומשכנעת את הבנות להמשיך איתה את מסע הסידורים הביזארי עם הבטחה שבסיומו מצפה להן מסיבה. אם כי התחנה הבאה פחות מהנה עבורן מהסוויטה של כוכב הקולנוע השוודי – הפעם הטוסטוסים חנו בשיכוני מגורים בתוככי העיר, שמזכירים לזושה את סרט האימה "קנדימן", והיא לגמרי צודקת (B). ואן ניגשת לתיבה נעולה (אותה היא פותחת עם המפתח שלקחה מהסוויטה) כדי לגלות צידנית ריקה, ומתחילה לדבר על איך אדם בשם אמיליו דפק אותה. מישהו צועק "טררה" מאחד החלונות, ובקבוק שמפניה נזרק לעברן. הן חוזרות לטסטוסים שגלגליהם נוקבו בסכין.

זו פריז אחרת ממה שראו עד כה, לא הסוויטה של הכוכבים או בית הקפה המפונפן. זו פריז של המעמד הנמוך, וזה פתאום מרגיש מסוכן. שלושה גברים צעירים, בני מיעוטים, מקיפים את הבנות. "טררה", קורא שתום העין מביניהם. ואן, שכבר מדליקה סיגריה אחרונה לפני הוצאה להורג, מסבירה לבנות על הכינוי שזכתה לו – טררה, "האיש שאכל את התינוק" (C). אירוע אלים מסיח את דעתם של הגברים, מה שנותן לונסה והבנות זמן לברוח על חייהן למטרו. את הדרך ואן מעבירה בהתכתבות קדחתנית, לא שמה לב לסביבתה, חדורת מטרה יותר משאי פעם נראתה.

הבנות נגד קנדימן. "אטלנטה". צילום מסך
הבנות נגד קנדימן. "אטלנטה". צילום מסך

היא פוגשת את קרלוס, ארוסו של אמיליו, בכניסה האחורית של מוזיאון (חדי העין הבחינו אולי בפוסטר לסיבוב ההופעות של פייפר בוי תלוי מאחורי הבנות). קרלוס לא שמח לראות את ואן, הוא בכל זאת דפק אותה וניסה למכור את החבילה המבוקשת לקונה אחר, אבל ואן לא מוכנה לוותר או לחכות למחרת – היא תוקפת את קרלוס עם בגט הביטחון שלה שנשלף מהתיק כאילו היה חרב סמוראי ("הלחם היה שווה את ההמתנה", אומרת זושה). פרצופם המתעוות של הפסלים, אליהם בחר בימאי הפרק דונלד גלובר לחתוך, כאילו לא מצליחים להביט בזוועה המתרחשת לנגד עיניהם. בסוף אמיליו נכנע ומגלה איפה החבילה מסתתרת. "אל תבוא לארוחת ערב", אומרת ואן את המילה האחרונה, ומסתלקת משם עם בגט מגואל בדם והחבילה המסתורית.

הבגט כל כך משתלם. "אטלנטה". צילום מסך
הבגט כל כך משתלם. "אטלנטה". צילום מסך

התחנה האחרונה במסע המטלטל של הבנות היא אותה מסיבה, שמתקיימת בבית ישן וענק, שם חבורת עשירים עומדים ליהנות מאחת הארוחות האקסקלוסיביות בחייהם. קנדיס, שניסתה כל הפרק לעצור את ואן משגרתה המופרעת, מרגישה שמשהו לא בסדר בסיטואציה ומנסה לעצור את חברותיה מלהשתתף בארוחה. הן לא ממש סופרות אותה, מסנוורות מהעושר, היוקרה וההרפתקאה. "תני לה לחיות את חייה, היא לא פוגעת באף אחד", הן אומרות. "כלומר, אוקי, היא פוגעת באנשים, אבל נראה שהם אנשים שמגיע להם להיפגע". דווקא הבחורה שהיתה מוכנה לטוס לצרפת כדי להשתין על איזה טחון היא זו שמנסה לעצור אותן. וזה לא עובד.

רגע לפני שקנדיס מצליחה לתפוס רגע של שיחה עם ואן, שוב, סקארסגארד יורד במדרגות, זועם על התכסיס שעשתה לו. "ממש דפקת אותי שם, פפראצי תפסו את הסיפור, אני עשוי לאבד את התפקיד בסרט 'בייבי שארק'", הוא אומר (עקיצה חביבה על הנטייה של הוליווד לייצר סרטים על בסיס טרנדים ויראלים, כשבמקרה הזה מסתבר שעושים סרט על שיר הילדים הבלתי נסבל). "לעולם אל תעשי את זה שוב", הוא מפציר. בתגובה ואן יורקת בהפגנתיות בפניו, מה ששולח את השחקן לענג את עצמו מול המראה בשירותים באינטנסיביות. כנראה שהם באמת רק משחקים משחק – ואן מבצעת מהלך מסכן קריירה, סקארסגארד תופס אותה והיא משפילה אותו. אבל היי, אנחנו לא בקטע של קינק-שיימינג.

מי ידע? "אטלנטה". צילום מסך
מי ידע? "אטלנטה". צילום מסך

למטה במטבח אנחנו פוגשים את מרסל, שואן מקבלת את פניו בנשיקה לוהטת, ואז משקרת לו בנוגע למקור ההיכרות שלה עם קנדיס ("נפגשנו כשעשינו סטרפטיז על הקרוז בנהר"). קנדיס סוף סוף מצליחה לתפוס את ואן לשיחה, מעמתת אותה עם האבסורד של מעשיה, עם ההיעלמות לארן ומשפחתה ועם המבטא המזויף המטופש הזה. היא כמעט ולא שמה לב שברקע, מרסל פותח את החבילה שהביאו ומוציא משם זוג כפות ידיים. ואן מנסה להתנגד לחקירה של קנדיס, מאשימה את חוסר האמון בה בחוסר ביטחון מצד חברתה. אבל קנדיס לא נכנעת, ורואה לבסוף את הזוועה שבעוד רגע תוגש לאורחי הארוחה – ידי אדם בטיגון עמוק. "זה ידיים? רדפנו כל היום אחרי ידיים?", היא שואלת את הטבח.

למעלה, בשולחן, שאניס וזושה מאזינת לנאום המארחת, שמתארת את האירוע המיוחד אותן יעברו על רקע צילום תהליך הטגון של הידיים, בהכנתו של מרסל. "לפניכם ישנה מפית. אנחנו נאכל את הארוחה הזו עם המפית מכסה את ראשנו, כנהוג עם Les Mains (ידיים, בצרפתית)". הצרפתים, ככל הידוע לי, לא אוכלים ידי אדם, אבל כן יש להם מנה יוקרתית ואקסלוסיבית שנהוג לאכול עם מפית על הראש, אורטולאן (D). "זה לא מתוך בושה, כפי שחלק משערים. להיפך. זה כדי לאפשר חוויה פרטית וחושנית עם הארוחה", היא מדגישה, כי אין להם שום בושה. "ארוחה שאני מבטיחה לכם, משתווה אפילו למשתה המפואר ביותר בהר אולימפוס".

על האולימפוס. "אטלנטה". צילום מסך
על האולימפוס. "אטלנטה". צילום מסך

בואו נעצור לרגע על הסימליות של הארוחה הזו. תחשבו על איפה ואן השיגה את הידיים – בשיכוני שכונות העוני של פריז, שם מכנים אותה "טררה", רפרנס צרפתי לקניבליסט אוכל כל. והידיים האלה, שלפי צילומי הבישול נראות כהות למדי, מגיעות בעזרתה משכונות העוני לאנשי החברה הגבוה שמספיק עשירים כדי להרשות לעצמם להשתתף בארוחה של המעדן הכי אסור. פרווילגיה חסרת שובע, העשירים אוכלים את העניים – זה אולי דימוי פשוט ולפעמים אפילו קלישאתי, אבל בעזרת תרגילי ההסוואה הסוריאליסטים של אטלנטה, הוא הופך למוחשי מתמיד. מעבר לכך, שיטת ההכנה גם היא קורצת למזון שנחשב באמריקה כאוכל אפרו-אמריקאי. הן מכוסות בבלילת ביצה, מקומחות ומכוסות בפירורי לחם לפני הטיגון בחמאה. הן מוגשות בליווי ריבוע של לחם תירס, אורגולה, גרידת לימון וכמה נגיעות של רוטב חריף (למי שרוצה להכין). היפוך מושלם לעוף המכובס שלקווריאס סירב לאכול בפרק הראשון.

ובלב הארוחה הביזארית הזו, שתי בחורות רגילות מאטלנטה. זה אולי הרגע הכי "אטלנטה" בעונה עד כה, וכזה שלמעשה מציג את התזה של העונה כולה – מה קורה כאשר לוקחים כמה חבר'ה מהשכונות של אטלנטה וזורקים אותם בלב העושר הלבן של אירופה. עם המפית על ראשן (וחוסר הפרופורציות שמספק האפרו של שאניס), הן זוכות להינות מאותו עיוורון לבן עליו דיבר הרנדק המואר ארנסט מהפרק הראשון. לבן זה איפה אתה ומתי שאתה, והן בדיוק במקום ובדיוק בזמן כדי לכסות את עינהן מהזוועות וליהנות מקצת פרווילגיה לבנה. "אני מרגישה כאילו אני ביפה והחיה", אומרת זושה.

בחזרה במטבח, קנדיס לא מוכנה לעצום עיניים וממשיכה לתחקר את ואן עד שהיא פוגעת בעצב חשוף. מרגע שהיא מזכירה את לוטי, ביתה של ונסה, המעטה הצרפתי מתחיל להתפורר ומרסק את ואן להתמוטטות עצבים של ממש ושבירה של הדמות המגוחכת הזו. צעקות האימה של ואן, שפוקחת עיניים ומבינה איפה היא, מעיר מהעיוורון גם את שאניס וזושה. הן היחידות בשולחן שמגיבות לצעקות, וכשהן מורידות את המטפחת ורואות מה מוגש להן בצלחת (מינוס אצבע אחת אצל כל אחת), הן מזדעזעות וקמות מהשולחן. "אתם אוכלים יד!" מנסה זושה להזהיר את שאר היושבים בשולחן. "זו יד! הלו?". הן כבר לא יכולות להמשיך להינות מהעושר אחרי שגילו את מחירו, אבל חוץ מהן, אף אחד אפילו לא נע בכיסא בחוסר נוחות. להיפך, סקארסגארד אפילו נראה נלהב לטעות מה"ידיים הקטנות".

על העיוורון. "אטלנטה". צילום מסך
על העיוורון. "אטלנטה". צילום מסך

אחרי ההתפרקות, מגיעה ההתרה. ונסה שוחררה מהכישוף וגם אנחנו, לפחות לרגע, שוחררנו מהעונה המכושפת הזו. אין ידיים שיוצאות מהמים, גופות של טופאק או מועדונים עם ליאם ניסן. רק שתי חברות מנהלות שיחה לרגלי נהר הסיין. והשיחה הזו כבר אמתית לגמרי, בלי הסחות דעת, תשובות חידתיות או שקרים. פשוט ונסה, נטולת פיאה, מבטא ומסיכות, מספרת סוף סוף מה עובר עליה. היא מספרת על הרגע באטלנטה, שהתרחש רגע לפני פתיחת העונה, במהלכו "הרגשה אפלה" השתלטה עליה, וגרמה לה לעצום עיניים במהלך נהיגה, אקט אובדני שהבהיל אותה. כשראתה את לוטי היא הרגישה שהיא מביטה במבט מאשים. מרוב שלא יכלה לשאת את האשמה, היא השאירה את לוטי אצל אימה וקנתה כרטיס לאירופה. כשהגיעה לאמסטרדם, מתוך חוסר השינה והג'טלג, היא ראתה את "אמלי", ורצתה להפוך לאמלי, אז הגיעה לפריז וחיה את הגרסה החולנית לסרט המתוק.

לא בכדי בחרו יוצרי אטלנטה במעשה אובדני שבנוי על עצימת עיניים. מוטיב העיוורון, כפי שניכר גם בפרק הזה, הוא אולי האלמנט המרכזי בעונה, והפעולות של ואן מוכיחות זאת. היא עצמה עיניים, רצתה לזכות בעיוורון המתוק של הלבנות. לא עוד להתעסק בקשיי היום יום ובמשקל הכבד של הגזענות, אלא להתעוור בפניו. היא אפילו לקחה את זה צעד קדימה וניסתה להפוך לדמות הכי לבנה שרק אפשר, אמלי (אפילו האיפור של אמלי בסרט מדגיש את עורה הבהיר), והתעלמה מכל השאר.

היא רצתה לטעום קצת מחיי היוקרה הלבנים ולא לחשוב על ההשלכות של מעשיה, בין אם הן לברוח מביתה היחידה ובין אם הם לקצור ידיים למאכל העשירים. העיוורון הזה, חוסר הידיעה, היכולת להדחיק – הוא מה שהשחורים באטלנטה רוצים יותר מהכל. לבן זה לא צבע עור, זה הפרווילגיה לא להביט לזבל של החיים בשחור של העיניים. "את תהיי אוקי", אומרת קנדיס לואן בסיומו של המשבר האקזיסטנציאליסטי שלה, מהדהדת את המילים שואן אמרה לטופאק בפרק השני. "את לא צריכה להשתין על מישהו?", אומרת ואן לקנדיס אחר כך, ומסיימת ב"אני צריכה ללכת הביתה", כמו כל חברי אטלנטה.

אבל היי, רגע. זה לא נגמר עד שהאישה השחורה משתינה, ואם קנדיס עסוקה מדי בלהציל את חברתה, שאניס מוכנה לאסוף את ששת אלפי הדולרים האלה, תודה רבה. והיא באה מוכנה. ברמת שני בקבוקי של פאוורייד (משקה אנרגיה לספורטאים) מוכנה. השאלה היא האם הוא מוכן? השוט היפהפה של השתקפות פניה של אישה שחורה בעלת אפרו פרוע מביטה מבעד לחלון דירת היוקרה במגדל האייפל בעודה משתינה בעמידה על גבר צרפתי היה מצחיק, זה בטוח. אבל בעודי ממתין שתסיים (זה לקח 43 פאקינג שניות!) ניסיתי להבין את הסמליות שלו.

יפה, אבל מה זה אומר? "אטלנטה". צילום מסך
יפה, אבל מה זה אומר? "אטלנטה". צילום מסך

רק כשהצרפתי קרא "עצרי" ונשמע כאילו הוא טובע, נפל לי האסימון. בין אם הסמליות הזו מכוונת או לא, זה פחות או יותר מה שאטלנטה עשתה העונה – רוקנה את כל מה שצברו בבטן על הצופים עד שלא יכולנו לשאת את זה יותר. העונה הזו הלכה הכי רחוק שרק אפשר, כמעט מעצבנת את הצופים באופן מכוון. היא כבר לא הסדרה החמודה עם האלמנטים המוזרים, אלא מקום בו טדי פרקינס מרגיש כמו דמות מרחוב סומסום. הסוריאליזם הוגבר, הגזענות הוקצנה, הנושאים הרצינו והכל זינק ל-11 בסולם אטלנטה. כאילו אמרו, "אתם לא באמת יכולים להתמודד עם כל השיט שלנו", בדיוק כמו הצרפתי ושאניס. להדגשת הפאנץ', השיר "Splash Waterfalls" של לודהקריס מתחיל להתנגן.

ואז הגיעה סצינת הפוסט קרדיט. בדיוק כמו בפרק הראשון, ארן צץ משום מקום – הפעם בחזרה באטלנטה, אבל עדיין בבית מלון. הוא מקבל תיק אחרון מהטיסה, אבל התיק הזה לא שלו, למרות שהשם ומספר הטלפון שלו בהחלט כתובים עליו. השליח מתעקש, וארן הולך לבדוק את השלל שהגיע אליו: שקית תרופות, תיק רחצה לנסיעות ומסגרת עם תמונה שהוא מניח בצד. רק דבר אחד מעניין אותו – החולצה של להקת Deftones. זה הפריט היחיד שהוא לוקח, משאיר מאחור את התמונה שמוכיחה שהתיק למעשה שייך לארנסט הלבן, אותו רדנק מואר שהכרנו על הסירה בפרק הראשון, ושהתאבד לתוך הבריכה בפרק הרביעי, הפרק עם פיצויי העבדות (באותו הפרק סיפר ארן הלבן שלא מצאים את התיק שלו, אז זה מסתדר).

האירוע הזה למעשה אומר שני דברים – ראשית, הוא מבהיר שפרקי האנתולוגיה באמת התרחשו בעולם של אטלנטה, ולא היו חלום או דמיון. אבל חשוב מכך, הם מצביעים על כך שלפחות לפי התפיסה של העונה, ארן הפך ללבן. זה לא רק העובדה שהוא זה שמקבל (וגם לוקח) את התיק של ארן הלבן (שכזכור, מת), אלא גם הבחירה שלו בחולצה של דפטונס – להקת ניו מטאל מראשית שנות ה-2000 בלי יותר מדי קהל שחור. ומעל הכל, ישנה את התמונה.

עד כה התמונות שבסדרה נועדו להעיר את המתבונן בהן מעיוורון מסוים – תמונת העבד והצ'ק בפרק השלישי, המבט של האומנת השחורה בפרק השביעי – אבל הפעם ארן מתעלם מהתמונה, עיוור לאדם ממנו לקח את השלל (יש שם תרופות פור גאד סייק). לבן, על פי העונה השלישית של אטלנטה, זה לא צבע. זה מעמד, זה כסף, זה כח וזה פרווילגיה להתעלם מהכל. העיוורון. וארן, בזכות מעמד, כסף, כח ופרווילגיה שבאה איתם, הפך ללבן. אני מניח שבעונה הבאה, שסביר שתהיה קלה יותר לעיכול, נראה את ההשלכות של הפיכתו – מטאפורית – ללבן. אולי זה למה ואן כל כך מקנאת בו. כי גם היא רוצה. כי כולם רוצים.

איזו עונה מוזרה, יא אללה. וכאילו המוזרות המוקצנת לא הספיקה, היא גם דרשה מהצופה יותר מכל סדרה אחרת. כל פרק היה עבודה של ניתוח והרכבה מחדש. במהלך עשרת חלקי הריקאפ ניסיתי לסייע, עד כמה שניתן, בהבנת הקונטקסט במסגרתו הסיפור נגלל, אבל לא לכל אחד יש כח או זמן לקרוא 4,000 מילה אחרי כל פרק, או את הפרווילגיה (חחח עזבו, אנחנו בסיום, תרשו לי). מעבר לכך, העונה הזו ראתה אטלנטה אחרת: הדמויות התנהגו מוזר מהרגיל, העולם הוקצן, המציאות התעוותה וגם למי שמתמצה בכל אספקט של התרבות האפרו-אמריקאית – לעזאזל אפילו לאפרו-אמריקאים – היה קשה להבין את העונה במלואה.

ובכל זאת, אני מרגיש שזה היה שווה את זה. צריך שסדרות יהיו מבדרות, אבל לפעמים גם צריך תכניות שמאתגרות את הצופים, שדורשות מאיתנו לקחת חלק פעיל יותר בצפייה, במיוחד אם זה משתלם לפענח. כי בניגוד לעוד איסטר-אג של מארוול, בקצה כל החידות של אטלנטה נמצאת הבנה יותר מעמיקה של הפלונטר הגזעי של אמריקה, זה שמגדיר את המעצמה לא פחות, אם לא יותר, מהחלום האמריקאי. העונה הזו הדמויות לא עוררו הרבה רגש, למעט רגעים קטנים (אני עדיין שבור לב על המסעדה הניגרית של דריוס). במקומו, נדרשנו לחשוב על התמונה הרחבה יותר, ולפתח אמפתיה לא על בסיס אהבת דמויות, אלא על אהבת אדם. זה לא פשוט, זה לפעמים אפילו מייאש, אבל זה שווה את המאמץ. ואם לא, תמיד יש את העונה הרביעית, האחרונה, לתקן. יש לי תחושה שזו תהיה עונה סטנדרטית יותר. יש שמועות שזה הולך לקרות בסוף אוקטובר הקרוב. אם אצליח להתאושש עד אז, נתראה.

סוף דבר

על מה דונלד מהרהר: העיוורון הלבן המדבק, הניתוק שכסף והצלחה מביאים איתם וקניבליזם מעמדי.

שיר הסיום: "Splash Waterfalls" של לודהקריס, 2003. השיר הסליזי של לודה לא בדיוק מתייחס למפלים של שאניס. כלומר כן, גם בשיר הם רמיזה מינית די בוטה, אבל אני די משוכנע שזה לא הספלאש שלודה מדבר עליו. במקום זה, השיר הזה מתוך האלבום המצליח "Chicken-n-Beer", מדבר על מגוון הדרכים בהם לודה רוצה לבלות עם הבחורה אליה פונה.

בכל אופן, יש לי הימור לא מבוסס בכלל על השיר הזה – אני מנחש שגלובר רצה לסגור את העונה עם שיר מתאים יותר, גם הוא של יוצרים מאטלנטה וגם הוא על מפלים – "Waterfalls" של TLC, שהרבה יותר מתאים לתזה של העונה ("אל תרדוף אחרי מפלים, הישאר עם הנהרות והאגמים שאתה מכיר"), אבל אולי לא קיבל אישור, ולכן החליף לשיר של לודה. זה, כאמור, לא מבוסס על כלום חוץ מניחוש שלי והבנה של איך גלובר עובד, אבל חייבים להודות שזה הרבה יותר מתאים להצהרת סוף העונה.

רפרנסים

(A). אמלי: סרט צרפתי משנת 2001 בבימויו של ז'אן-פייר ז'נה שהפך לאחד הלהיטים הקולנועיים הגדולים שיצאו מגבולות צרפת, וזכה להצלחה ברחבי העולם עם הכנסות של 174 מיליון דולר, מספר חסר תקדים לסרט צרפתי. הסרט מגולל את סיפורה של אמלי, מלצרית תמהונית ובודדה שמוצאת תיבת מזכרות ומחליטה להחזיר אותה למי שאיבד (בניגוד, אגב, לארן בסצינת הפוסט-קרדיט) ולעשות טוב עם העולם. הסרט מתואר כאגדה למבוגרים, עם תחושה חלומית ועליצות כללית שעבור חלק גרמה להם להתאהב בצרפת, ועבור אחרים המאיסה את הסרט כבר בשלב הטריילר.

בעולם של אטלנטה, האמלי מקבלת טוויסט, מכיוון שואן לא מנסה לעשות טוב לעולם, אלא לעצמה. לאמלי סולחים על הפשעים הקטנים שהיא מבצעת בשם האהבה כי "היא לא פוגעת באף אחד". אבל כמו שזושה תיקנה בעצמה, היא בעצם כן פוגעת באנשים, ולכן האקט הזה לא מחזיק לאורך זמן.

ראוי אולי לציין כי זו היא לא פעם ראשונה שגלובר משתמש באמלי בתור סמל לחלום הלבן. באחד משיריו באלבום "Camp" מ-2011, השיר "My Shine", הוא זורק שורה על כך שהוא "יהיה על הטראק כמו נערות אינדי על אמלי". כלומר, הוא הולך להישאר במוזיקה כמו שבחורות אינדי לבנות (וסורי, בחורות אינדי זו דרך אחרת להגיד לבנות) אוהבות את אמלי.

(B). קנדימן: סרט אימה אמריקאי משנת 1992 בו, באופן נדיר, הרוצח היה שחור. ועוד איזה שחור – רוחו של בן עבדים שעונה ונרצח בשל אהבתו לבת של בעל המטעים. כבר אזכרתי את הסרט בריקאפ, כאשר סיפור רוח הרפאים של פרננדו מהפרק השלישי הזכיר לי איך סרטי אימה תמיד מבטאים פחד עמוק יותר. במקרה של קנדימן, זה הוא הפחד מנקמה של שחורים בלבנים על זוועות הגזענות. זה באותה המידה יכל להיות רפרנס גם בפרק הרביעי.

עם זאת, יש סיבה נוספת, ריאליסטית בהרבה, שזושה נזכרת בקנדימן בעודה בשיכונים הצרפתים. הסרט "קנדימן" צולם באזור שיכונים נודע לשמצה בשיקגו שנקרא Cabrini–Green Homes, ושיכן בשיאו כ-15 אלף איש. עד שנות ה-90, מה שנשאר ממנו זה בעיקר מבני ענק מחוברים ומלאים בסמים, פשע ואלימות. ובכל זאת, למרות הכישלון, הפרויקט של Cabrini–Green Homes הועתק גם לאירופה ושוכפל, בין היתר, גם לשיכון הזה בו צולמה הסצינה של אטלנטה. לכן הדמיון לא מקרי, אלא ממסדי.

(C). טררה: האדם שנתן את שמו לפרק הזה הוא סיפור אימה צרפתי אמיתי לגמרי, על אדם שחי בסוף המאה ה-18 עם תיאבון בלתי רגיל. הוא נולד למשפחת איכרים ענייה וסבל מבעייה פסיכולוגית (וכנראה, גם פיזית) שגרמה לו לאכול כמויות מזון מטלטלות. ישנם תיאורים רבים על התיאבון של טררה – נאמר שהוא נהג לאכול רבע פרה עד נעוריו, ואכל הכל, החל מחתולים, לטאות, נחשים, צלופחים וגם חפצים דוממים.

אחרי שנזרק מביתו (טוב, איזה איכר צרפתי מהמאה ה-18 יכול לממן רבע פרה ביום?), טררה הפך לפרופורמר רחוב בפריס. אנשים נתנו לו חביות של תפוחים, ביצים ואפילו פקקי יין וצפו בו בעודו טורף הכל. טררה תואר דווקא כאדם רזה שבטנו מתנפחת אחרי אכילה, פיו רחב וגדול עם שיניים מוכתמות ובעל ריח "שאי אפשר היה לסבול ממרחק של פחות מ-20 צעדים".

ואם חשבתם שזה היה מגעיל, חכו להמשך. אחרי שטררה גוייס לצבא צרפת במטרה להפוך למרגל (הוא בלע מסמכים והעביר אותם לשטחי אויב), נתפס, עונה, חזר לצרפת ואושפז בבית חולים צבאי – החלו בעיות חדשות. התיאבון החולני של טררה גרם לו לחטט בפחי המרפאה ולאכול חלקי אדם שנזרקו לשם, ובמהרה צוות בית החולים תפס אותו מנסה לאכול גופות בחדר המתים. לבסוף, כשתינוק בן 14 חודשים נעדר, טררה הואשם באכילתו ונזרק מבית החולים. ארבע שנים אחר כך, בגיל 27, התאשפז בבית חולים בורסאי אחרי שהתלונן על חולשה בעקבות אכילת מזלג זהב. הרופאים גילו סימני שחפת, וטררה מצא את מותו.

(D). אורטולאן: צייפור שיר אירופאית (בעברית: גבתון גנים) שנחשבת למעדן יוצא דופן במטבח הצרפתי, ובשל כך הגיעה לסכנת הכחדה, ונאסרה בחוק לציד או אכילה. גם אופן הכנת המנה נחשב לאכזרי במיוחד (אזהרה לקוראים הרגישים, למרות שאם שרדתם את טררה אתם תסתדרו גם עם זה), מכיוון שמאביסים את החיה בתאנים וגרעינים עד שהיא מכפילה את גודלה, ואז מטביעים את הציפור למוות בארמניאק (ברנדי צרפתי יוקרתי), משרים במשך לילה, מורטים את נוצותיה וצולים בתנור.

את הציפור נהוג לאכול במלואה, לאחוז במקור ולשלוף מהפה את העצמות המיותרות. על פי המסורת, הסועדים באמת אמורים לסכך את פניהם עם מפית או כיסוי אחר, אך ישנן טענות שונות בנוגע למדוע – חלק טוענים כי מטרת הסיכוך היא למנוע מהארומה של המעדן לברוח, אחרים גורסים כי הכיסוי נועד להסתיר את הבושה של הגרגרנות מאלוהים (טענה שלפחות בכל הנוגע לידיים, המארחת מכחישה), אבל בפועל, כנראה שמדובר בשיטה להסתיר את הוצאת העצמות מהפה. בשל הפיקנטיות של המסורת, האקט הוצג כמעשה אליטיסטי אכזרי במיוחד במספר סדרות, בניהן "חניבעל", "אבא אמריקאי" ו-"יורשים". תאמינו לי, הלבנים האלה והמסורות שלהם. כבר עדיף עוף מכובס.

העונה השלישית של "אטלנטה" זמינה במלואה בשירות הסטרימינג Hulu, ובשירות ה-VOD של yes עם תרגום. לריקאפ של כל פרקי העונה