רעל השלטון הוא מתוק

1.

לפני עשרים וחמש שנים נתקלתי לראשונה בטיפוס מיוחד ושמו רוס ג׳פריז, שהיה הראשון ללמד גברים איך להתחיל עם נשים בעזרת שימוש מניפולטיבי בשפה, בטון הדיבור, בשפת הגוף. איש מוזר וסופר-אינטליגנטי, מעיין בלתי נדלה של תובנות וסיפורים, שאחד המעניינים שבהם היה על היום הראשון ללימודיו באוניברסיטה. עקב היותו שייך למיעוט מדוכא – יהודי – היה זכאי למילגה. נכנס לאולם גדול, שהיה מחולק כמעט שווה בשווה: בחצי אחד של האולם סטודנטים שחורים, ובחצי השני פורטוריקנים. ושני החצאים שקועים בעימות סוער, כמעט אלים, בנושא: איזו מהקבוצות יותר מסכנה, ועל כן לאיזו מהן מגיע יתר הנחה על שכר הלימוד.

הוא ביקש את המיקרופון, וניסה להסביר את הבעיה: זה בסדר לקחת את הכסף של הממסד ולברוח, אמר להם, אבל זה דבר אחר לגמרי להאמין לשטויות שלהם. ברגע שבמו פיך אמרת ״אני דפוק״, נהיית דפוק. הדברים שאתה אומר על עצמך, הם אלה שקובעים מי אתה. זה התשלום האמיתי עבור הצ׳ק מהממסד: ההסכמה שאתה דפוק.

האולם כולו השתתק, ופנה נגדו כאיש אחד. הוא אמר סליחה, אני חייב להיות איפשהו, והסתלק מהר. לך תשדוד מאנשים את זהותם. וזהותם, בשלב זה, היתה מושקעת כולה במניית המסכנות.

כל זהות היא כלא. זהות של מקופח, היא כלא עם חומות ענק. זהות של מקופח שגם מקבל כסף וכבוד בגלל שהוא מקופח, היא אגף האיקסים של הכלא. משם אף אחד לא יוצא לעולם. למה שיצא? מוצצים לו בשביל להישאר שם.

שזה בדיוק מה שמירי רגב עושה, וועדת ארז ביטון עושה, ונפתלי בנט עושה, והשלטון בכללו עושה: מוצץ לשיח המזרחי החדש, כדי שיישאר בכלא.

2.

אין ארז ביטון ללא יהודה עמיחי. ואין יהודה עמיחי ללא ו.ה. אודן. אני מניח שאם היו מקימים ועדה בראשותו של יהודה עמיחי להעצמת מעמד השירה, תלמידי ישראל היו זוכים להכיר את אודן, את אליוט, את רילקה. לעומת זאת, ועדת ביטון בראשות ארז ביטון, בחרה להכניס לתוכנית הלימודים עוד שירים של ארז ביטון.

האג׳נדה היא רעל. האג׳נדה מחליפה התבוננות בפרטים. האג׳נדה קובעת בעד מי אתה ונגד מי אתה, משכפלת את עצמה בפייסבוק. מונעת מחשבה. מונעת רגישות.

כל האג׳נדות הן רעל. מימין, משמאל, ממזרח וממערב. השלטון הוא רעל. המחשבה ש״מגיע לי״ היא רעל. אבל רעל, יודע כל אלכוהוליסט, כשהוא בא במנות קטנות ועם הרבה חבר׳ה שצורכים אותו ביחד בהנאה, יכול להיות מאוד כיפי. עד שמתים ממנו.

3.

הבעיה כמובן איננה התרבות המזרחית. שהיא רחבה וגדולה מני ים, ושתרומתה הטבעית לישראליות נדרסה פעמיים: פעם על ידי גזענות, ופעם על ידי זיהויה המוחלט עם עממיות. הגיע זמנה: לפרוץ גבולות חדשים, לגלות מידע חדש. הבעיה היא השלטון, שמפזר שלמונים ביד נדיבה לאלה שעוזרים להשאיר אותה בגטו העממיקו. וכן, גם ״מחאה״ היא עממיקו – כל עוד היא שבטית בלבד, משוללת כל מודעות עצמית, משוללת אמפתיה למי שאינו אתה.

אבל שני דברים טובים יצאו מהמתקפה האחרונה: האחד, שעצם זריקת הבטחון העצמי שלא מעט אנשים יקבלו מכל המהלך הזה, תגרום להם להתחיל לחשוב לבד. ואם לא להם, לילדיהם. קודם מגיע הבטחון במי שאתה, ורק אחר כך באה המחשבה החופשית. והיא בוא תבוא.

והדבר השני שהשלטון עשה בשבילנו, זה להזכיר לנו שתקציבים לאופרה, או להבימה, או לקרן הקולנוע, אינם שווים לאמירה אמיתית. אינם שווים למלחמה אמיתית על מוחו וליבו של הקהל. יש כלי יצירה חדשים שמעולם לא היו, ויש יוצרים חדשים וצעירים שאין להם שום תקווה לקבל כסף ממירי רגב ולכן גם לא סיבה להתחנף אליה. כל מה שצריך הוא ארגון, ואומץ. כי הכסף של השלטון לא בא בטוב, ולא יביא טוב. הוא רעל. תמיד היה, תמיד יהיה.