רצון חופשי?

לאחרונה אני חש רצון להעלות על הכתב דברים בנושא רצון חופשי. הכנתי לעצמי ספלון קפה ריחני והתרווחתי מול צג המחשב לממש הפעם את הרצון המפעם; ומעשה ראשון – הקלדתי את הכותרת: "רצון חופשי?".

ברור לכל בר דעת שמימוש רצוני להקליד את הכותרת "רצון חופשי?" תלוי בקיום מערך שלם של גורמים פיזיים, ביניהם מחשב וצג, וגם מקלדת, כבלים וחשמל. וספל קפה אולי לא קריטי, אבל בהחלט עשוי להועיל.

וגם ברור ומובן כי מימוש רצוני להקיש על האותיות במקלדת דורש אצבעות מקלידות ושרירים פועלים בידי, המניעים באמצעות גידים את האצבעות המקלידות. בנוסף דרושים סיבוֹנֵי עצב (אַקסונים) המוליכים פוטנציאלי פעולה (אימפּוּלסים עצביים) אל שרירי היד, ודרושה הפְרשה של השליח העצבי אצטיל-כולין מקצותיהם של סיבוֹני עצב אלה אל השרירים לצורך הפעלתם. ללא קיומם ותפקודם של כל הגורמים הללו לא אוכל לממש את רצוני להעלות על הכתב דברים על אודות רצון חופשי, בדיוק כפי שלא אוכל לשפות ספל קפה אם הברז יתקלקל, אם לא יגיע גז לכיריים, אם הפינג'ן מחורר, או אם שקית הקפה התרוקנה.

נדמה שעד כאן התיאור מובן ומקובל, ולרבים מן הקוראים מוכּרים הפרטים, ואף פרטים שמֵעבר להם. למשל, שסיבוֹנֵי העצב המפעילים את שרירי היד הם שלוחות דקיקות של תאי עצב (נוירונים) השוכנים במוח השִׁדרה ("חוט השדרה"), וכי נוירונים אלה, המפעילים שרירים, מכונים נוירונים תנועתיים, ובקיצור מוֹטוֹנוירונים. ברור גם כי המוטונוירונים השוכנים במוח השדרה שלי ומפעילים את שרירי ידי אינם "אוטונומיים" – אין להם חופש להחליט מכוח עצמם מתי להניע את אצבעותיי. לא-כי, המוטונוירונים השוכנים במוח השדרה כפופים לפקודות המגיעות אליהם, בין השאר מתאי עצב השוכנים במוחות הגולגולת (תאים תנועתיים עליונים), ובעיקר – תאי עצב השוכנים באונת המצח של קליפת המוח הגדול, הקוֹרטֶקס. סיבוני העצב של תאי עצב קורטיקליים אלה עושים את דרכם דרך גזע המוח אל מוח השדרה, שם הם מפרישים שליח עצבי (במקרה זה – גלוטמאט), המעורר פעולה במוטונוירונים שבשִדרה, ואלה כאמור מפעילים את שרירי היד. אדם שרכיב כלשהו במסלול זה חדל לתפקד בו יהיה משותק – לא יוכל להפעיל את אצבעותיו ברצונו.

האמנם רצון חופשי יכול לעורר פעילות בתאי עצב?
תמונה: שאטרסטוק

רבים מהתאים התנועתיים העליונים, הגורמים לתנועת האצבעות, שוכנים ברכס האחורי ביותר של אונת המצח, המכונה הרכס הקדם-מרכזי של המוח הגדול. כאן, ברכס הקדם-מרכזי, שוכן ההוֹמוּנקוּלוּס התנועתי – מֵעין מפה מוקטנת של שרירי הגוף, מפה היוצרת כעין איש מוקטן, הומונקולוס. כל העובדות הללו הן פיזיות לחלוטין.

השאלה היא מה מעורר פעילות בתאי העצב התנועתיים העליונים, שבהומונקולוס המוטורי? כאן המצב מתחיל להיות יותר מורכב, גם מבחינה עצבית, ואולי גם מבחינה פילוסופית. מכל מקום ברור שפעילותם של תאי עצב עליונים אלה שבקליפת המוח הגדול (הקורטקס) היא פעולה פיזית למהדרין: אימפולסים עצביים, ובסופו של דבר הפרשת השליח העצבי שלהם, גלוטמאט.

איפולסים עצביים הם תופעה פיזית – זרמים של חלקיקים טעונים, יוֹנים, משני צדי קרומיות (ממברנות) תאי העצב. כתופעה פיזית, אימפולסים עצביים כפופים כמובן לחוקי הפיזיקה, בהם חוק שימור האנרגיה. וכאן אנחנו אולי מהלכים על גחלים לוחשות: אם אימפולסים עצביים הם תופעה משַמרת אנרגיה, כיצד יכול רצון חופשי – שעל פי הגדרתו (לפחות המרחיבה, חופשי במובן שאינו תלוי בשום דבר) אמור להיות משוחרר (?) מכבלים כלשהם, כולל מחוקי שימור –  לגרום להופעתם?

מהתבוננות בעצמי (אינטרוֹספֶּקציה) נראה לי שרצוני מופיע פתאום. פתאום מתעורר בי רצון לכתוב, לפתע אני רוצה ספל קפה. אין גלגול של רצון אחד ברצון אחר, כבגלגולי אנרגיה, מפני שרצוני חף מחוקי שימור, ויכול להופיע, על פי תחושתי, בבחינת יש מאין.

ואולם ה-mind (הפנימה, הנפש) שלנו מועדת לאשליות, נתונה ומופעלת ללא הרף על ידי אשליות. במקרים רבים אשליות לא נועדו "לעבוד" עלינו, אלא לאפשר לנו לתפקד בעולם. אם לא היינו מוּעדים לאשליות עומק, למשל, היינו מתקשים מאוד לתפוש עומק במציאות, בעולם התלת-ממדי. זאת מפני שמבחינתנו העולם החזותי מתחיל ברשתיות העיניים, שהן משטחים דקיקים. על משטחים אלו נוצרות תמונות אור דו-ממדיות, ומהן צריך לשחזר את תלת-הממד שבעולם.

ואף זאת: כל תנועה שאנו רואים על מסך הקולנוע, וגם על צגי הטלוויזיה והמחשב, היא אשליה שנוצרת בנו בעקבות חילוף מהיר של תמונות (פריימים) שהם עצמם "קפואים", נייחים לחלוטין! תפישת תנועה בסרט או בסרטון היא אשליה.

קשה שלא לראות בציור זה עומק, ממד שלישי, הגם שהוא נמצא על דף שטוח. אנו תופשים עומק בציור שטוח, מפני שאחרת היינו מתקשים לפענח עומק בעולם האמיתי. בני אדם מוּעדים למספר עצום של אשליות תפישה, בתחומים כמו תפישת עומק, צבע, צורה, תנועה ועוד ועוד. האם גם תחושת קיומו של רצון חופשי היא אשליה?

לפתע מופיע רצון

ב-2003 פירסם איש המחלקה לפסיכולוגיה בהרווארד, דניאל וֶגנֶר (Wegner), מאמר שאת כותרתו אפשר אולי לתרגם כך: "התעלול הכי מחוכם של הפּנימה (הנפש): כיצד אנו חווים רצון חופשי", שבו הוא טוען – ואפשר להבין זאת על פי כותרתו, כי רצון חופשי אינו אלא אשליה תפישתית. וגנר ערך מחקרים פסיכולוגיים רבים, שבהם נבדקים ייחסו לרצונם השפעות שהחוקרים ידעו בבירור שאינן אפשריות, כגון הזזת סמן העכבר, שכלל אנו מגיב לנבדק, אלא נשלט בידי משתף פעולה במחקר. וגנר מוסיף ומונה עדויות רבות של חוקרים אחרים, המאששות את טענתו. אחת העדויות היא זו: נבדקים נתבקשו להניע, לפי רצונם, את האצבע המורה של יד ימין או של יד שמאל; תוך כדי כך הפעילו חוקרים אזורי מוח שונים שלהם באמצעות גירוי מגנטי מבעד לגולגולת, TMS. למרות שלגירוי ה-TMS היתה השפעה על הבחירה של הנבדקים, הם תיארו את בחירתם כחופשית. עדות נוספת היא של מייקל גזניגה (Gazzaniga) מאנשים שעברו חיצוי מוח (split-brain, חיתוך כפיס המוח לצורך מיתון התקפים אפילפטיים): גירויים המשפיעים על המחצית הימנית של המוח (שכרגיל אינה מתַקשרת עם הדיבור), ושעקב החיצוי אינם יכולים לעבור ולהשפיע גם על המחצית השמאלית – המדברת וה"מפרשנת" את מעשי האדם – גורמים לחצוי-המוח לתת למעשיו הסברים שאינם אלא "המצאות", תירוצים חסרי בסיס (confabulations). עוד תופעה שאותה מעלה וגנר כעדות לכך שפעולות אדם אינן נגרמות על ידי רצון היא התופעה הנדירה של "יד זרה" (alien hand syndrome, מכונה גם יד מרדנית, יד אנרכית) – מצב שבו עקב פגיעה מוחית, ידו של האדם עושה תנועות מורכבות ו"תכליתיות" (כמו נטילת מוצר מהמדף בחנות) בניגוד מפורש לרצונו המודע של החולה (שאינו יכול להרשות לעצמו לקנות מוצר זה, או שהוא נבוך לקנות מוצר זה).

עתה אני רוצה להתמקד בהֶקשר המוחי של הרצון החופשי, ונתחיל בשנות הששים של המאה ה-20 וב"פוטנציאל המוכנוּת".

פוטנציאל המוכנוּת

ב-1964 דיווחו הנס הלמוט קורנהבר ולידר דיקה (Kornhuber, Deecke) מאוניברסיטת פרייבורג, גרמניה, כי אפשר לזהות "גל" אופייני ברישום הפעילות החשמלית של המוח כפי שהיא נמדדת על גבי עור הקרקפת – אלקטרואנצפלוגרם (אא"ג, EEG), גל המופיע כמה עשיריות שנייה לפני שהנבדק מבצע תנועת רצונית; אנשי ה-אא"ג מכנים "גל" כל שינוי בולט ברישום. גל זה זכה לכינוי "פוטנציאל המוכנוּת", RP (readiness potential, במקור בגרמנית BP, Bereitschaftspotential).

לפי דניאל וֶגנֶר, מחשבה על רצון לבצע תנועה היא תוצר של פעילות מוחית-פיזית (כמו כל המחשבות והתחושות שלנו). פעילות מוחית זו מושרית על ידי אותה פעילות מוחית המעוררת תנועה באמצעות מסלול עצבי מוטורי. מאחר שהמחשבה מתעוררת זמן קצר לפני התרחשות התנועה עצמה, הפְּנימה (mind) שלנו מסיקה קשר סיבתי: הנעתי את ידי עקב רצוני

את המשך ההשתלשלות של חקר פוטנציאל המוכנות בהֶקשר לשאלת הרצון החופשי מתאר מייקל ברוקס (Brooks) בפרק "רצון חופשי", בספרו "13 תעלומות מדעיות" כך: "בשלהי שנות השבעים של המאה ה-20 השתתף ליבֶּט בדיונים על הרצון החופשי". הדיון נערך בהשתתפותו של הנוירופיזיולוג האוסטרלי סֶר ג'ון אֶקלס (1997-1903). אקלס היה נוירופיזיולוג ידוע ורב הישגים (וילדים, וקתולי מאמין), שזכה בפרס נובל (1963) על מחקריו בתחום הובלת מידע עצבי במִסנפים (צמתים עצביים – סינפסות). ברוקס ממשיך ומתאר "באותה עת האמין אקלס כי הרצון החופשי המודע הוא שיוזם כל פעולה רצונית. משום כך, טען, רצון מודע חייב להקדים פעולה רצונית". בנג'מין ליבט (Libet), נוירופיזיולוג אמריקאי, קיבל טענה זו של אקלס, אך התייחס אליה כאל רעיון שנדרשת לו הוכחה. בנפש חפצה ובהרבה רצון נטל על עצמו ליבט את אתגר ההוכחה של טענת אקלס, שנתפשה בקרב רבים כמובנת מאליה, ודאי שלאקלס.

ההמשך היה מפתיע, וטרף כנראה את קלפיו ההגותיים של ליבט ואולי אף הפך את קרביו – נראה שליבט לא ממש אהב את ממצאיו, אף שהם הביאו לו פרסום רב (בצד תלי תלים של ביקורות – מתודולוגיות ופילוסופיות). במאמר מוסגר, אולי בבחינת ספוילר, אציין כי תוצאה חשובה אך סותרת את הנחת המוצא היתה כבר מוכּרת לאקלס. עד סוף שנות הארבעים של המאה העשרים טען אקלס כי מַעבר המידע בסינפסות נעשה באופן חשמלי. בניסויים שערך לאשש טענה זו התברר כי ההעברה בסינפסות היא (ברוב המקרים) דווקא לא חשמלית אלא "כימית" – לאמור, באמצעות חומרים, נוירוטרנסמיטרים, שליחים עצביים. לפיכך אולי לא צריכים להיות לגמרי מופתעים אם טענת אקלס, לפיה רצון חופשי מניע תהליכים מוחיים, תוביל לניסויים המצביעים כי דווקא ההפך הוא הנכון… כדי להיחלץ מבעיית שימור האנרגיה אם רצון חופשי מניע תהליכים מוחיים פיזיים, בשנים מאוחרות יותר אקלס שיתף פעולה עם פיזיקאי הגרעין פרידריך בֶּק (Beck ) לניצול תופעות מִנהוּר קוואנטי בניסיון ליישב את הקושי. אקלס ובק פרסמו מאמרים בנושא זה במהלך שנות התשעים, ואקלס אף פרסם ספר ששמו "איך האני שולט במוחו" (How the Self Controls Its Brain, 1994) המסכם את תפישתו.

השעון והרצון

אך נחזור אחורה בזמן, לתחילת שנות השמונים, ואל בנג'מין ליבט. לצורך ההוכחה שביקש למצוא חיבר ליבט לעור הקרקפת של נבדקים חוטי מתכת מוליכים (אֶלֶקטרוֹדות) לרישום אא"ג, ובמקביל – אלקטרודות לשורש כף היד לרישום הפעילות החשמלית של השרירים (אלקטרומיוגרם, EMG). עד כאן היה מערך הניסוי פיזיולוגי טהור, דומה לזה ששימש את קורנהבר ודיקה לגילוי פוטנציאל המוכנוּת. ואולם ליבט הוסיף מרכיב חדש לחלוטין: כעֵין שעון, שמחוגו כתם אור שסבב במהירות רבה. השעון הוסיף לניסוי ממד "פסיכולוגי", במובן זה ששימש את הנבדקים לדיווח מילולי: מתי חשו רצון להניע את ידם. מרכיב זה של הניסוי פתח דף חדש בחקר הרצון החופשי. הדיווח של ליבט ועמיתיו יכול להיחשב כרגע המכונן של החקר המדעי-ניסויי של תחום הרצון החופשי, אבל בה בעת היה מושא לביקורות נוקבות. ליבט עצמו חש מופתע – וחמוּר מכך: נבוך, למראה התוצאות שהחלו להצטבר.

כך הורה ליבט לנבדקיו: התבוננו בכתם האור הסובב, ובזמנכם החופשי, ולפי רצונכם – ורצונכם בלבד, עשו תנועה בכף ידכם; אך ורק כשמתחשק לכם, רק על פי רצונכם החופשי. לא תקבלו שום אות שיורֶה לכם מתי עליכם לבצע תנועה – אתם תקבעו, באורח חופשי לחלוטין, ברצונכם, מתי להניע את כף היד. רק אל תשכחו להתבונן בשעון ולדווח מתי חשתם רצון להניע את היד.

אם רגע פעולת השרירים המתגלית באלקטרומיוגרם מסומן כרגע אפס (זהו הרגע הברור ביותר לזיהוי במערך הניסוי), הרי שרגע הופעת הרצון להניע את היד, כפי שדווחו עליו הנבדקים תוך התבוננות בכתם האור הסובב, היה בערך במינוס מאתיים אלפיות שנייה. זו תוצאה נאה, הגיונית וצפויה: הרצון להניע את היד מקדים את תנועת היד עצמה. ואולם – הנה רגע המקביל לרגע שבו התברר לאֶנרי בֶּקֶרֶל כי האורניום פולט קרינה גם בלי שנחשף כלל לשמש (לאמור: לכאורה משהו לגמרי בלתי מתקבל על הדעת; רגע גילוי הרדיואקטיביות): הפעילות המוחית המעידה על הכנת הפעולה החלה כמה עשיריות שנייה (למשל 350 אלפיות שנייה) לפני שהמשתתף חש רצון להניע את ידו!