שאריות של החיים

השבוע עלתה ברשת HBO "הנותרים", סדרה חדשה שיצר דיימון לינדלוף, האיש שביאס אתכם עם הסוף של "אבודים" והשאיר אחריו ענן אבק של אינספור שאלות בלתי פתורות. העלילה בקצרה: שני אחוז מאוכלוסיית העולם נעלמים, מתפיידים כלא היו, ומשאירים את 98 האחוזים הנותרים לשאת את נטל הזיכרון, התהייה, הכאב והגעגוע. בקפיצה לשלוש שנים קדימה לאחר ההיעלמות, נראה כי חלק בוחרים בהדחקה, מתקרבים לדת (כי את מה שקרה אפילו המדע לא יכול להסביר, אז צריך דרך מילוט קלה מהלא נודע), יוצאים למסע של הרס עצמי, ואחרים פשוט לא מבינים מה הטעם בחיים – בטח כשחלק מהנעלמים הם תינוקות וחלק – פושעים נתעבים. הנעלמים הם באמת סתם אנשים והם נעלמו בלי קשר לדת או לאום, אופי סבבה או מחורבן. אם ההיעלמות היא עונש על משהו, לא באמת ברור על מה.

אירוע בשם “יום הגיבורים" הוא הדרך שבה בחרו לציין בפרבר הניו יורקי שבו מתרחשת עלילת הסדרה את שלוש השנים להיעלמות. “למה הם גיבורים?", מובעת תרעומת מפי אחת הדמויות. ולמה באמת? מבלי שאנחנו יודעים מה קרה, לכאורה קל יותר להיות הקורבנות בנסיבות הללו, מאשר אלה שנשארו אחריהם. הגיבורים הם שצריכים להתמודד עם האובדן ועם ההשלכות – ואותם קיבלנו, במעבר מהאסקפיזם של HBO, למשדרים המיוחדים לאחר מציאת גופות שלושת הנעדרים.

מה שהתחיל בחצי שעה של בלבול ואפולוגטיקה על כך שהמדיה הישנה יכולה רק לרמוז על מה שבמדיה החדשה כולם גילו כבר מזמן, הוביל אל הנותרים האמיתיים – משפחות שלושת הנערים שנרצחו, כתבים עייפים, פרשנים תוקפניים, ופוליטיקאים שקוראים לנקום, לנטרל, לחסל, לקטוע ולשבור.

הגבורה האמיתית בכל הסיפור הזה היא לעצור את הזעם ולמנוע את השיח המתלהם ונטול הפרופורציות שמחפש לפרק עוד בית, להבעיר עוד גזרה ולשפוך עוד דם. אנחנו הנותרים, ואת הדלק שישפכו הגורמים הקיצוניים בציבור הישראלי ובממשלה המכהנת, הקיצונית כשלעצמה, הבגדים שלנו יספגו. וכשהגפרור יוצת – אנחנו אלה שנבער, נרתח ונתאדה אל לא כלום, ואלה שיישארו פה אחרינו, הנותרים והגיבורים, יצטרכו להתמודד עם הבלגן הזה שלא הספקנו לטפל בו. שיהיה להם בהצלחה