שביל הזהב
חוקי המטבע של גאורגיה הם תעלומה מבחינתי. בכלל, מאז שיש לי כרטיס אשראי אני נוטה להתעלם משאלת המטבע המקומי ולא מסתובב עם כסף מזומן בארנק. משה גלעד חזר מביקור בטביליסי, בירת גאורגיה
במרכז טביליסי, בירת גאורגיה, יש שוק זהב גדול. יש בו בערך 400 דוכנים וכמעט בכולם עובדות נשים. זהב הוא מתנת חתונה מקובלת בגאורגיה. האורחים, במקום להביא המחאות, נותנים לבני הזוג זהב. הצורה שבה מגיע הזהב לא כל כך חשובה. הוא יכול לבוא כעגילים, כשרשרת, כטבעות. הקונים שולפים בשלב כלשהו של המשא ומתן חבילה ענקית של שטרות מקופלים. בחשיבות רבה הם מחליקים אצבע על הלשון ומתחילים לספור. דומיה משתררת. סופרים כסף. הזמן קופא. אחר כך משלמים והעולם ממשיך להסתובב. בחיים שלי לא החזקתי כזאת כמות של שטרות כסף. אולי פעם, כאשר באתי לקנות מכונית משומשת מסוחר רכב ערמומי. חוויה מזעזעת.
חוקי המטבע של גאורגיה הם תעלומה מבחינתי. מעולם לא התעמקתי בשאלת מגבלות המטבע -מה מותר ומה אסור להכניס למדינה. בכלל, מאז שיש לי כרטיס אשראי, כלומר בערך ב-30 השנה האחרונות, אני נוטה להתעלם משאלת המטבע המקומי ולא מסתובב עם כסף מזומן בארנק. אני מניח שהכול יסתדר. כלומר, כאשר אזדקק לכסף מזומן אגש לכספומט מקומי, אקיש את המספר הסודי שלי שבאופן מופלא יזוהה בכל מקום ברחבי העולם והמכונה הנדיבה תוציא מקרבה כמה שטרות. גיליתי שהמכונות ברחבי העולם נוטות להפגין אותה רמת נדיבות בדיוק, כלומר לפלוט משהו שנע בין מאה ל-500 שקל – שאותם אני מבזבז בתבונה ולאט ככל האפשר, ולכן איני מודאג במיוחד.
היה רגע, בתחילת הביקור האחרון בגאורגיה, שבו חשבתי שאולי אני בכל זאת טועה בגישה הנאיבית הזאת. דלפקי ביקורת הדרכונים בנמל התעופה של טביליסי מסודרים כך ששני נוסעים ניצבים מולם זה לצד זה, ושני שוטרים בוחנים בו-זמנית את דרכוניהם. מיד לאחר שהגשתי את דרכוני לשוטר המשופם שישב מולי הגיע נוסע נוסף והתייצב מול השוטרת שישבה מימינו. השוטר שאל אותי אם יש לי כסף מזומן ועניתי שיש לי מאה דולר בארנק. הוא רשם משהו בטופס שלפניו והמשיך לדפדף בדרכון. השוטרת שלצדו שאלה את הנוסע אותה שאלה והוא ענה באנגלית בארשת פנים רצינית: "יש לי 30 אלף דולר. אני משקיע. זאת אשתי וזה הבן שלי". את המילים האחרונות אמר תוך שהוא מחווה בידו לאחור, שם ניצבו אישה ונער. השוטרת הרימה מבט, התבוננה בו ורמזה לשוטר בכיר יותר שניצב בסמוך. הוא ניגש ושאל את הנוסע כמה כסף יש לו. התשובה הגיעה מיד: "יש לי 30 אלף דולר. אני משקיע. זאת אשתי וזה הבן שלי". השוטר הבכיר הנהן. הדרכונים של שנינו הוחתמו בחבטה בדיוק באותה שנייה. משם הלכנו לקחת את המזוודות ואז עברנו במכס. רצה הגורל והתקדמנו במקביל. כלומר המשקיע עם האשה, עם הבן ועם 30 אלף הדולר עבר במסלול הירוק במכס בדיוק לפניי. איש לא סימן להם לעצור. ממני, לעומת זאת, ביקשו להניח את המזוודה הקטנה שלי על הדלפק. במשך כ-20 דקות ניסיתי להסביר לפקידי המכס האדיבים שאף שיש לי רק מאה דולר בארנקי (הם דרשו לראות את השטר ובחנו אותו ביסודיות מול תאורת הניאון) אצליח לבלות שבוע שלם בעירם. לאחר מכן נופפתי בעדינות בכרטיס האשראי שלי, שהציפוי המוזהב שלו תמיד ממלא אותי גאווה, מעיד כביכול על איזה עושר נסתר, והוספתי שבכל מקום אפשר לשלם היום באשראי. "עם זה", אמר לי פקיד המכס שנראה מודאג, "לא תוכל לעשות קניות בשוק הזהב". הסברתי בסבלנות שאוציא לפני כן כסף במכונה שהיא מין בנק אוטומטי ומיד לאחר מכן אפנה לשוק. הוא לא השתכנע, אבל בסוף נמאס לו. הוא הורה לי לארוז את מזוודתי, חייך אליי בחיוך שחשף שן זהב נוצצת, יעץ לי למשוך מיד סכום גדול שישמש לכל קניותיי בטביליסי והורה לי להתקדם. כאשר הגעתי לתחנת המוניות ראיתי את המשקיע, את אשתו ואת הבן עולים על האוטובוס שמוביל העירה.