זאת שווארמה בטעם של פעם. רק חבל שהמחיר הוא של עכשיו

אין שום דבר מיוחד בצומת הרחובות מנחם בגין והרכבת. סתם, צומת גדול וזה הכל. תאמינו לי, אני עובר שם לפחות פעם בשבוע כבר בערך 14 שנים. לא רחוק משם ממוקמת המכללה שלמדתי בה, ומאז גם לימדתי בה. במשך תקופה של כשנתיים אפילו גרתי ממש ליד הצומת, ברחוב טיומקין השכן. זה הקצה של מתחם יד חרוצים, שבעבר היה מתחם בילויים שאתם לא רוצים לבלות בו, ועכשיו התרוקן מבילויים אז אתם סתם לא רוצים לבלות שם. גם עבודות הרכבת ששינו את הנוף של הצומת לא השפיעו יותר מדי על כמה שלא מעניין שם. זה הפך מסתם צומת, לסתם צומת יפה יותר. תודה, עיריית תל אביב.

הרחבה שביד חרוצים. שווארמה שהרבני. צילום: מתן שרון

אבל יש דבר אחד באזור שכבר 14 שנים מעורר את סקרנותי. והוא קשור לחוש המסקרן מכולם – ריח. בכל פעם שעברתי ברחבת הכניסה לאזור יד חרוצים, כבר 14 שנים, הריח הזה מטריף אותי. ריח שווארמה צרובה על סיח מתגלגל שגורם למח הלטאה שלי להפעיל את כל בלוטות הרוק ולהתכונן לארוחה. ואני יודע את מקור הריח הזה, כי אין באמת אופציות אחרות באזור – זה הוא הריח שעולה מהספוט הותיק "השווארמה של שהרבני", מסעדת בשרים שקיימת עשורת שנים ועברה מאב לבנו, משהרבני לשהרבני אני מניח. לא הצלחתי למצוא כמה שנים בדיוק המסעדה קיימת, אבל אני כן יכול להגיד שזה לפחות 14 שנים, כי הריח מטריף אותי כל כך הרבה זמן.

אז למה, אם כך, מעולם לא טעמתי את השווארמה שהטריפה לי את חוש הריח? פשוט כי בכל פעם שריחפתי לשם אחרי הניחוח כאילו הייתי דמות לוני טונז, מצאתי את עצמי מול המציאות המבאסת שהיא התפריט. אני לא בדיוק זוכר מה היו מחירי השווארמה של שהרבני לפני 14 שנים, אבל הוא תמיד היה גבוה ביחס לז'אנר. גם היום הוא גבוה – 42 ש"ח לפיתה, 50 ללאפה – אבל עכשיו כשכל השאר הפכו ליקרים באותה המידה, הגיע הזמן לבדוק אם הריח המטריף קיים את ההבטחה שלו, או שמא מדובר בקליקבייט של אוכל.

הריח הביא אותנו לכאן. השווארמה של שהרבני. צילום: מתן שרון

עוד עם הכניסה לשווארמיה הקטנה היה סימן מבשר רעות – זו שווארמת פרגית ותו לא. מצד שני, כשאני נכנס לשווארמיה אולדסקול שכזו, אני לא באמת מצפה למצוא דונר כבש, כי זה סטנדרט שנוצר רק בשנים האחרונות. במקום זה, החלטתי להתמסר לאווירה, ולאכול כאילו זה 1999, אבל עם מחירים של 2023. הזמנתי פיתה שווארמה, וניגשתי לסגירת החורף שבחוץ, שהוגפה בכל הוילונות, מה שהשאיר יחסית מעט אור. הייתי שם לבד, הזדמנות נהדרת להתייחד עם השווארמה. היא זהרה בצהבהבות של כורכום, ואותו ריח מוכר עלה באפי. שלחתי לסת רעבה ונעצתי שיניים בפיתה.

זו היתה, ללא ספק, השווארמה הכי אולדסקול שאכלתי מזה זמן מה. הטחינה חמצמצה, הבשר רך כחמאה, הטעם המתובל בגסות מתבקשת והתערובת בשר רוקדת בפה. זה מסוג השווארמה שהייתי אוכל כחייל בחופשה, שווארמות של תחנה מרכזית, אבל בגרסה פחות מלוכלכת. ואני באמת כותב את כל הנ"ל כמחמאה, כי קשה לשמר את הטעם הזה בתל אביב, במיוחד בעידן שכל פופ-אפ ממציא את השיפוד המתגלגל מחדש. ריח, כמו טעם, הם חלונות לזיכרון, והשווארמה הזו בהחלט הזכירה לי ימים אחרים. ימים בהם שווארמה היתה סתם עוד אוכל רחוב של על הדרך, ולא היתה צריכה להצדיק מחירים פרועים עם להטוטי פיסטוקים.

ביס מעידן אחר. השווארמה של שהרבני. צילום: מתוך עמוד הוולט

אם הייתי אוכל אותה לפני 14 שנים, הייתי בהחלט מסמן אותה כשווארמה מצוינת, אם נתעלם מהמחיר. אבל אי אפשר להתעלם מהמחיר, ולמרות ש-42 ש"ח לארוחה זה לא הרבה, זה בהחלט מחיר נכבד לשווארמה, ובטח עוד שווארמה שטעמה מזכיר שווארמות של 20 שקל מימי העבר. שש דקות שלמות לקח לי לטרוף את הפיתה שהיתה לי ביד. זה שבע שקל לדקה, לא כולל פחית, ואפילו לא הייתי שבע. אני בטוח שבפעם הבאה שאעבור ליד שהרבני, הריח עדיין ישגע אותי. אחרי שאכלתי אותה, בטח גם יהיה לי חשק להזמין. אבל המחיר, הוא ימשיך להרחיק אותי ממנה. לפחות פתרתי לעצמי את התעלומה ומצאתי איפה עדיין מגישים שווארמה עם טעם של פעם.

השווארמה של שהרבני, מנחם בגין 48, 03-5371581, גם בוולט