שום, פלפל ומלחמה: חיים כהן חזר לנקודת ההתחלה. ויש לו נקודה

כמאמר המשורר, בסוף כל תכנית בישול שאתם רואים בעברית – יושבת "שום, פלפל ושמן זית". התכנית, שעלתה לשידור בשנת 1995 (לפני כמעט שלושים שנה!), הייתה הראשונה שהביאה למסך את מה שיהפוך לטרנד דומיננטי שני עשורים אחר כך: תכניות שמבוססות על שפים ועל העולם הקולינרי.

אבל למה בישול עובד כל כך טוב בטלוויזיה? בסוף, אלא אם אתה מבשל במקביל בעצמך בבית (או שאתה שף, ורובנו לא כאלה), אין דרך באמת להיות שותף לחוויה של הבישול עם מי שנמצא על המסך. אי אפשר להריח, בטח לא לטעום – בניגוד לשירה או ריקוד. תשובה אפשרית לכך היא שהאוכל הוא רק סימפטום שמבטא משהו עמוק יותר ודרכו אפשר להביא סיפורים של בני אדם או להבין משהו על החיים שלהם. ואת זה אפשר לראות בהחלט בעונה החדשה של "שום, פלפל ושמן זית" בהגשת השף חיים כהן שחזרה בסופ"ש לכאן 11.

כמו הרבה מאוד הפקות, גם "שפש"ז" היתה אמורה לחזור אחרת לגמרי. היא תוכננה לחזור לאוויר הרבה לפני ה-7.10 ונאלצה להגיע רק עכשיו בנסיבות הקשות. זה היה אמור להיות קאמבק משמח לתכנית ששודרה לאחרונה לפני שבע שנים וירדה מהאוויר עם מותה של רשות השידור. אבל כרגיל, אנשים כותבים תסריטים, ולגורל יש תכניות אחרות. הפרק הראשון של הסדרה מגיע מתוך הכאב הזה: האורח של כהן הוא חיים ילין, ראש המועצה האזורית אשכול וחבר כנסת לשעבר, שהפך גם לניצול מהטבח המזעזע בקיבוץ בארי. יחד עם עוד שלושה חברים מהקיבוץ ששרדו את הטבח, הפרק מנסה להתמודד עם מה שהטלוויזיה כולה מנסה לג'נגל בתוכו כבר שלושה וחצי חודשים – איך מקיימים שגרה אחרי האסון הכי גדול שקרה לנו?

חיים כהן וחיים ילין, "שום פלפל ושמן זית" (צילום מסך: כאן 11)

ילין הוא באמת דמות גדולה מהחיים. הקסם האישי שלו, העובדה שהוא לא נטול הומור אפילו עכשיו, המבטא הארגנטינאי הדשן – כולם עוזרים לו לעבור בצורה מדהימה בפרק הזה, כולל במונולוג הדי נדיר שלו על הרגע שבו יצא מהממ"ד בקיבוץ בארי – 11 וחצי שעות לאחר תחילת הטבח באותה שבת שחורה. בין האמפנדס לצ'ימיצ'ורי, זה מרגיש כמעט מנותק, אבל כנראה שזה התמהיל שאיתו נאלץ לחיות עכשיו. לחיות, גם דרך הבישול, בתוך התופת שאנחנו מוקפים בה.

חיים כהן וליאור אשכנזי, "שום פלפל ושמן זית" (צילום: דורין הרשקוביץ חביס)

באופן אישי, תכניות בישול הן פחות הטעם שלי, אבל מישהו בדינמיקה בין שני החיימים בהחלט והשיחה האקראית, שדילגה בין מנהגי האוכל מארגנטינה לבין המציאות של ישראל 2024, הרגישה טבעית למרות המעברים החדים. בסוף, כהן הצליח לייצר על המסך את מה שהפך אותו לכזה כוכב טלוויזיה: משהו מאוד חם, מאוד אנושי, שמסוגל לחבר אליו את הצופים ובעצם את כולם. דווקא הצורך לצאת מהאולפן כדי לא להיחשב לתכנית מיושנת הרבה פחות עבד. פינת "נעים להכיר" שהגיעה לקראת סוף הפרק, קטע שבו אנחנו חותכים מהאולפן ומהחוויה הנעימה לטובת קידום של מסעדות קטנות ששווה לבקר בהן. מעבר מאוד לא טבעי שלא הרגיש כמו חלק מהפורמט וספק אם יחזיק מעמד כחלק מהתכנית.

חיים כהן ורותי ברודו, "שום פלפל ושמן זית" (צילום: דורין הרשקוביץ חביס)

הפרק השני, שבו התארח ליאור אשכנזי היה בעיניי אפילו טוב יותר טוב – מכיוון שהוא בא כסוג של השלמה. הנוכחות של אשכנזי על המסך הביאה זווית טיפה שונה על הימים האלה, לאו דווקא ממקור ראשון, אלא בתור אזרח ואיש תרבות שחווה את כל זה כאדם בעל דעה. השילוב בין ילין לאשכנזי מרגיש כמו הביטוי הכי אותנטי שראיתי לאחרונה להרגשה האישית שלנו, במקביל לבישולים ולעיסוק באוכל.

ובסוף כל פרק, מגיע "הפינאלה", הארוחה שבה כולם יושבים סביב השולחן. הסדרה משודרת בשישי, לפנות ערב, רגע לפני שמשפחות רבות יושבות לשולחן שכזה בעצמן. תחושת הביחד הזאת היא סימבולית; ביטוי לחברה שבה האנושיות, הבסיס של כמה אנשים שיושבים ומדברים, היא מה שנשאר. ואז אוכלים. אולי כדי לשכוח. אולי כדי להמשיך לחיות.
>> "שום, פלפל ושמן זית", עכשיו בכאן 11