מתי כבר נשבור את שוק המוניות בישראל?

את הסיטואציה הבאה יותר מדי ישראלים מכירים: אתם יוצאים מאירוע ציבורי המוני, בחוץ מחכות להן שורה של מוניות אבל אף אחת מהן לא מוכנה להעלות נוסעים אלא לאחר שהסכמתם לשלם מחיר מופקע והפסקתם להתעקש על הפעלת מונה. לעתים רחוקות יש תחרות ראויה לאותן מוניות (בישראל שומרת השבת ומנוטרלת תחבורה ציבורית הולמת), ובהיעדר אכיפה ראויה על נהגי המוניות ניצב ציבור המבלים בפני שוקת שבורה ונאלץ להסכים לתנאים המוכתבים.

בהיעדר אכיפה ראויה והרתעה מאפשרים לעצמם נהגי המוניות לנצל את העובדה שמסביב אין להם תחרות ראויה או אלטרנטיבה.

פרק שלם מוקדש בתקנות התעבורה לחובות המוטלות על בעל רישיון למונית ועל נהג מונית. הפרק קובע בין היתר איסורים מפורשים על סירוב להעלאת נוסע, אי הפעלת מונה, סירוב נסיעה ליעד מסוים ואיסור עישון בתוך המונית. לציבור אף יש אפשרות להתלונן כנגד נהג מונית ומוגדרים סטנדרטים לטיפול, אולם מי שינסה למצוא נתונים על התלונות או האכיפה לא יאתר אותם בקלות. למעשה בדוח הרשות הארצית לתחבורה ציבורית לסיכום שנת 2018 אפילו לא מופיע ענף המוניות.

חייו של נהג מונית בישראל אינם פשוטים, אך כיום מנהלים חלק מנהגי המוניות את מלחמת ההישרדות הכלכלית שלהם בעיקר על גבם של הנוסעים. בהיעדר אכיפה ראויה והרתעה מאפשרים לעצמם נהגי המוניות לנצל את העובדה שמסביב אין להם תחרות ראויה או אלטרנטיבה. בגזרת משרד התחבורה והרשות הארצית לתחבורה ציבורית, יש להנגיש לציבור את האפשרות להתלונן ולהפוך את ההליך למהיר יותר.  גם מפיקי האירועים השונים יעשו חסד עם המבלים אם ינסו להסדיר פול מוניות שמוכנות לעבוד בהתאם לחוק, אבל בהיעדר מעורבות הגורמים האלה הכדור עובר גם למגרש שלנו, הצרכנים. הכניעה לתכתיבי הנהגים היא זו שמאפשרת אותם. בקפיטליזם חזירי – כשיש ביקוש המחיר עולה, ואנחנו אלה שצריכים לשבור את המשוואה.