"הרי אני צעירה, אוכלת בריא, עושה ספורט. מה לעזאזל השתבש?"

שחף נדלר, מדריכת פילאטיס תל אביבית שהחלימה מסרטן השד בגיל 29, מספרת על האבחון, הכימותרפיה ושאיבת הביציות, ואיך רגע אחד במקלחת, בו שמה לב לגוש קטן - הציל בסופו של דבר את חייה

שחף, לאחר שהחלימה מסרטן השד (צילום: ליה נהיר)
שחף, לאחר שהחלימה מסרטן השד (צילום: ליה נהיר)
7 באוקטובר 2020

כששואלים אותי היום אם אני בריאה אני לא ממש יודעת מה לענות. אני מבינה מהי הכוונה, אבל אני בעצמי כבר מבולבלת. לצאת לריצה של עשרה ק"מ 4 פעמים בשבוע, ללמד ולתרגל פילאטיס ולסייע לאנשים בתהליכי שיקום יום יום, להיות בזוגיות טובה, להצליח בלימודים, כל אלו, מסתבר, לא מעידים על בריאות וחוזק של הגוף – הם אולי אפילו מתעתעים. בשנים האחרונות, כאשר הרגשתי הכי בריאה וחזקה, גיליתי שאני בעצם חולה בסרטן שד.

לפני כשנה וחצי, כשהרגשתי בשיאי, גיליתי שאני לא בריאה כמו שחשבתי. במהלך המקלחת הרגשתי גוש בשד. לקח לי קצת זמן להתעסק איתו, הרי אני בריאה, מה זה כבר יכול להיות. אך לאחר חודש, כשהלכתי להיבדק, התוצאות חזרו במהרה עם תשובה שתשפיע על מהלך חיי: סרטן שד מהסוג האגרסיבי (טריפל פוזיטיב). סרטן שד, אצלי בגוף הבריא והחזק, סרטן שד?!

הייתי בת 29, לא נשאית של אף גן ידוע, וזו בכלל אמורה להיות מחלה של נשים בנות 50, לא? אז מסתבר שלא. מסתבר שסרטן השד לא פוסח על נשים צעירות וכשהוא מגיע, הוא אגרסיבי והרסני. ורק אני יודעת כמה בקלות יכולתי לא ללכת לבדוק את הגוש, כי הרי הוא סתם, בטח ייעלם, ומה היה יכול לקרות אם לא הייתי הולכת לבדוק.

שחף נדלר בתקופת הכימותרפיה (צילום עצמי)
שחף נדלר בתקופת הכימותרפיה (צילום עצמי)

מרגע האבחון החל להתגלגל במהירות בלתי נשלטת כדור שלג של בדיקות גורליות, טיפולים, רופאים ורופאות, ניתוחים  וההבנה שאני חייבת לעבור כימותרפיה, על פי ארבע חוות דעת של מיטב המומחים והמומחיות לסרטן שד בארץ. בין החברות במהרה נוצרה בדיחה חדשה: "איפה את?" "איפה אני יכולה להיות? באיכי" (קיצור של איכילוב שנשמע קצת פחות נורא). ואני מאלו שלא הולכות לרופא כמעט אף פעם.

במקביל לסרט האימה הזה, עברתי טיפולים לשימור פוריות, כי אני צעירה והרופאים ממליצים לשמר את האופציה. רגע לאחר ניתוח הסרת הגידול, ורגע לפני תחילת הכימו, נדרשתי להגיע לשאיבת ביציות. אני זוכרת את עצמי צועדת מקופלת וכאובה מההזרקות, מהניתוח, מהכאב בנפש ומההלם והניסיון לעכל את כל מה שקורה. זו סיטואציה סוריאליסטית; את נלחמת על החיים שלך, תרתי משמע, לא רק כדי לשרוד, אלא גם כדי לשמר את האפשרות ליצירת חיים בעצמי. זה קשה, כואב, מבלבל ושובר. ילדים זה לא משהו שבכלל חשבתי עליו ברצינות עד לאותו רגע, והסרטן הכריח אותי לחשוב על זה ולדאוג לזה, בזמן הכי פחות מתאים.

ההתמודדות עם המחלה והניסיון להחלים ממנה עצרה לי את החיים בשיא, בצורה הכי קיצונית שרק ניתן לדמיין. לא רק בגלל הבדיקות וההליכים הרפואיים הרבים, אלא גם בגלל בירוקרטיה מתישה שלא מאפשרת להתעסק בשום דבר מלבד המחלה. לקושי הזה נלווים גם ירידה בתיאבון, הרזייה משמעותית, קרחת של כימו ואיבוד מסת שריר שעבדתי עליה שנים. הגוף פשוט הולך ונחלש, והדופק עולה רק מהליכה מהסלון למטבח בדירה קטנה בתל אביב. אה כן, ואסור שמש. שמש! שהיא מקור לאנרגיה ולשמחה, לפחות עבורי. 

כל תפיסת הגוף בהתמודדות עם סרטן השד הייתה עבורי מורכבת בפני עצמה. קשה להודות בזה היום, אבל הרגשתי שאולי עשיתי משהו לא בסדר, שאני הבאתי את זה על עצמי. אבל מה זה יכול להיות, הרי אני אוכלת בריא, עושה ספורט, אני צעירה. אולי אני רצה יותר מידי? אולי דחפתי את הגוף לקצה? מה לעזאזל השתבש, מה פספסתי? כמי שעובדת עם גוף האדם יום ויום ולומדת אותו, אני מבינה כי יש דברים שפשוט קורים ואין לנו שליטה עליהם. אבל מצד שני, הייתי חייבת לספק לעצמי הסברים, איך קרה שחליתי.

שחף נדלר בדירתה התל אביבית (צילום עצמי)
שחף נדלר בדירתה התל אביבית (צילום עצמי)

היום אני מבינה שהרצון לשלוט בכל מה שקורה הוא הרסני. אני בעד לנסות ולשלוט במה שאפשר, לנסות לייצר את החיים הטובים ביותר שביכולתי, אבל גם לדעת לשחרר. בתהליך שלי עם סרטן השד, התקרבתי אל עצמי. ההתמודדות יצרה פרופורציות לחיים. בזמן שהקורונה ריסקה את כולם, והחיים של כולם נשמטו להם פתאום מתחת הרגליים, אני נשארתי יציבה. האדמה עליה אני עומדת כבר נשמטה מתחת לרגליים שלי, והייתי לבד, וזה לא היה נחלת הכלל. להפך – סרטן השד בקרב האוכלוסיה שאני מסתובבת איתה הוא דבר שאינו בשיח, הוא לא קשור. אנחנו מדברות על מתי נשתה קפה, על גברים, על סקס, על תל אביב ועל בירה. אל מול אתגר הקורונה שהקשה על כולם עמדתי יציבה, עם כוחות, אמונה בעצמי וכלים להתמודד. 

את יכולת ההתמודדות, את החסינות בפני אתגרים שרכשתי במהלך המסע שלי עם סרטן השד אני חבה לאנשים המדהימים שליוו אותי, הכילו אותי, תמכו בי, ואפשרו לי להחלים באמת, בגוף ובנפש. חברות מדהימות שליוו ולא עזבו לרגע, הבינו ברוב חוכמתן כמה הדבר גדול ונשארו לצידי ברגעי השפל. משפחה תומכת, פסיכולוגית מצוינת ויער, בן הזוג הכי חזק, הכי נלחם, הכי מרגיע, הכי רגיש, שעבר איתי הכל: הרים לי את הראש במיטה כדי שאוכל קצת גמבה עם טחינה פעם ביום, הסתובב בשעות הזויות בעיר בשביל להביא לי תרופות לתופעות לוואי שצצו כל הזמן, חיכה כמוני לתוצאות הפט סיטי כדי לדעת אם אני מלאה בגרורות או שיש לי סיכוי. ספג הכל, סחב את שנינו, וזה היה קשה כל כך.

היום, יותר מתמיד, אני קשובה לגוף ולנפש שלי, עדיין מתמודדת עם תהליך ההחלמה. אם תהיה לי היכולת למנוע מנשים אחרות לעבור את מה שעברתי זו תהיה מתנה ענקית מהתהליך. אז בבקשה, תהיו קשובות לגוף שלכן ותדעו שאבחון מוקדם מציל חיים ושאחוזי הריפוי מסרטן השד שמתגלה בשלב מוקדם עומדים על 92%. סרטן השד ממש לא מחכה לגיל 50, וגם לא לגיל 40. אני שחף, ואני חליתי והחלמתי מסרטן השד בגיל 29.

הכותבת היא שחף נדלר, מדריכת פילאטיס וסטודנטית לאוסטאופתיה בת 30 מת"א, ומתנדבת בעמותת "אחת מתשע" המסייעת לנשים המתמודדות עם סרטן השד.