שיגעון בחלל: עודד כרמלי הגשים חלום ויצא לראיין אסטרונאוטים

אני חייב לצאת מכדור הארץ. אני מרגיש את זה כמו גירוד או חוב לביטוח לאומי. אני מיקרוב קטן בתרבית טכנולוגית שהתפתחה מתחת לכיור דולף ברחוב מזא"ה. כיף מתחת לכיור ברחוב מזא"ה: יש שמש, יש ירח, יש צחוקים. אבל אני רוצה לראות את שאר הדירה. אני רוצה לראות את כל תל אביב. ואני רוצה לבוא בטענות לעצמי, אבל בכל ההיסטוריה של הכיור רק 536 מיקרובים התנתקו מהכיור. רובם נכנסו למסלול סביב הכיור. 12 הגיעו עד לשיבר האפור.

מבחינתי כל אחד ואחד מאותם 536 אסטרומיקרובים הוא סוג של אל. הוא אוטומטית גדול יותר מהביטלס, יותר חללי מדיוויד בואי ויותר מוזר מיואב עזרא. לכן התרגשתי כמו ילדה אמריקאית בת 12 לפגוש שניים מהם במכה: האסטרונאוטים ניקול סטוט ורקס ואלהיים, שהגיעו כאורחי סוכנות החלל הישראלית לרגל שבוע החלל הישראלי. ואלהיים טס לחלל שלוש פעמים ושהה שם במצטבר 36 ימים. סטוט טסה פעמיים אבל נשארה לישון 103 ימים.

יש אנשים עם הרבה מאוד כסף. יש אנשים עם הרבה מאוד כוח. אתם אנשים שהיו בחלל. אתם הייתם בחלל יותר זמן ממה שאני הייתי בחו"ל. אני חושב שאנשים צריכים לסגוד לכם. אנשים סוגדים לכם מספיק?

סטוט: "רוב האנשים בכלל לא מזהים אותנו".

ואלהיים: "בחו"ל יש הרבה יותר התרגשות. בארצות הברית לוקחים את זה כמובן מאליו שיש אנשים שטסים לחלל. זה גם עניין דורי: הצעירים יותר נולדו אחרי דור החלל הראשון, אבל בני ה־60 וה־70 עדיין נדלקים כשאני מספר להם מה אני עושה. הם זוכרים שפעם אף אחד מעולם לא היה בחלל".

אי אפשר לראות את החומה הסינית מהחלל, אבל אפשר לראות את החלל מהחומה הסינית. למה אנשים חושבים על החלל כעל משהו רחוק, כשבעצם זה הדבר השחור הזה שרואים כל לילה למעלה?

סטוט: "הבן שלי בן 12, ובכל רגע נתון בחייו היו בני אדם בתחנת החלל הבינלאומית. הם שם ברגעים אלה, עובדים וחיים בחלל, אבל אנשים לא חושבים עליהם. צריך לשים לציבור את תחנת החלל הבינלאומית מול הפרצוף. למשל, להיכנס לאתר של נאס"א ולבדוק מתי תחנת החלל הבינלאומית עוברת מעל הראש. אני מראה אותה לשכנים שלי כל הזמן. מישהו הולך עם הכלב שלו בשכונה, ואני אומרת: היי, תראה שם! אתה רואה את האור הזה? זה לא כוכב או שביט, יש שם בני אדם!".

השנה היא 2011. אתם מבצעים הליכת חלל מחוץ לתחנת החלל הבינלאומית. בשום שלב לא עוברת לכם בראש המחשבה לנתק את חבל הטבור ופשוט לשחות לתוך השחור?

ואלהיים: "לא! אתה ממש, ממש לא רוצה לשחרר את האחיזה!".

סטוט: "כשאתה נמצא בשחור הזה, והוא עד כדי כך שחור שאתה שאפילו לא רואה את היד שלך, אתה מפתח יראה מסוימת – גם כלפי המקצוע וגם כלפי הטבע".

אבל איך אף אחד, אף פעם, לא ניסה לברוח? מבחני האישיות של נאס"א כנראה ממש טובים.

ואלהיים: "עזוב לברוח מתחנת החלל, יש המון דיבורים עכשיו על טיסה למאדים בכיוון אחד. אבל עד שלא תהיה תשתית רצינית, זה מגוחך לטוס למאדים רק כדי למות שם אחרי כמה חודשים".

המון אנשים מתנדבים למות שם אחרי כמה חודשים. אני מתנדב למות שם אחרי כמה חודשים!

ואלהיים: "אני לא חושב שאתם יודעים למה אתם מתנדבים. אתם מתנדבים כדי לבנות משהו חדש, וזה מדהים, אבל עוד לא אפשרי. בהתחלה יהיה צורך במשלחות מקדימות, שילכו ויחזרו, כדי להקים בסיס כמו שיש לנו באנטרקטיקה. רק אחר כך יהיה ניתן לקיים קולוניה. לא תמצא אסטרונאוט אחד שיסכים לטוס למאדים בכיוון אחד. אנחנו לא טסים לחלל כדי למות, אנחנו טסים לחלל כדי לחיות וכדי לשפר את החיים כאן".

אתם מרגישים חייזרים לגבי הפוליטיקה הארצית שלנו?

ואלהיים: "בהחלט. כשהייתי בתחנת החלל הבינלאומית ראיתי את המזרח התיכון המון פעמים, ואף פעם לא ראיתי גבול אחד – חוץ מהרצועה הצרה של האטמוספירה באופק. זה הגבול היחיד שרואים מהחלל. ואז אתה מסתכל למטה ואומר: אם רק היה אפשר להביא את כל האנשים האלה למעלה, שיקבלו קצת פרספקטיבה על החיים".

סטוט: "תחנת החלל עצמה היא דוגמה שאין כמוה לשיתוף פעולה בינלאומי. אנשים חושבים שהרוסים עובדים באגף שלהם, הקנדים באגף הקנדי, היפנים באגף היפני וכך הלאה. זה ממש לא נכון. אלה צוותים משולבים לגמרי. אנחנו אוכלים יחד, עובדים יחד, יוצאים יחד להליכות חלל. ואני רוצה להאמין ששיתוף הפעולה למעלה מקרין גם על הפוליטיקה למטה".

ואלהיים: "אבא שלי היה טייס קרב במלחמת העולם השנייה. אם היית מספר לו בגיל 19 מה הבן שלו יעשה בעתיד, הוא לא היה מאמין לך. לא בגלל הטיסה שלי לחלל – שאז עוד לא הייתה אפילו בתוכנית – מפני שטסתי פעם אחת עם אסטרונאוט גרמני ופעם שנייה עם אסטרונאוט יפני".

שניכם מהנדסים. אני משורר. אין לי שום דבר לתרום לאף משלחת עתידית, אבל אני עדיין ממש, ממש רוצה לצאת לחלל. למה לנאס"א יש מדיניות של אפליה נגד אנשים שאינם חזקים במתמטיקה?

ואלהיים: "אנחנו חייבים משורר בתחנת החלל! שיתאר את מה שהוא רואה. פעם התאמן איתנו במרכז החלל ג'ונסון צלם זוכה פרס פוליצר. התרגלנו אליו ולתמונות המדהימות שלו – ואז עלינו למעלה בלעדיו. ושם, כשכל כדור הארץ מולנו, התבאסנו בטירוף מזה שאנחנו פשוט לא יודעים לצלם. אני זוכר פעם אחת שראיתי את ארץ הקודש מהחלון ורצתי למצלמה, אבל התבלבלתי בעדשה ויצא משהו שנראה יותר כמו אוסטרליה ביום רע".

סטוט: "לפני שטסתי בפעם הראשונה קראתי משהו שאמר אחד האסטרונאוטים של משימות אפולו, שמהירח כדור הארץ נראה לגמרי חסר משמעות. אבל כשאני הייתי בתחנת החלל ראיתי משהו אחר לגמרי: ראיתי שמש, ראיתי ירח, ראיתי מרחק מושלם מהשמש לארץ ומהירח לארץ, ראיתי אטמוספירה דקה מאוד, אבל בעובי מדויק – כל פרט ופרט שראיתי היה מלא משמעות, אחרת לא היינו פה, אחרת לא היינו נפגשים בכלל לדבר על החלל".