שיחה מקומית: גיליון עשירי ומוצלח לכתב העת "הו!"

הגיליון החדש, העשירי במספר, של כתב העת לספרות "הו!" מכיל 11 שירים נהדרים של אברהם סוצקבר (בתרגום בני מר). בשירים האלה כותב סוצקבר על החיים שהוא יוצר בכתיבתו, "מעץ עושים נייר, אני דוקא/ הופך נייר לעץ, לעץ חיים" (ומהדהד כאן הפסוק על התורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה) הוא כותב אל המשורר שיירש אותו "יוכל למצוא אותי/ ולעורר/ חיוך אחרי מותי".

"חיינו הם משחק בחרוזים שחורים/ ולבנים: לילות, ימים. מזמן חרז/ אותם השד, והם מכים בסנוורים", כתב סוצקבר בשיר אחר. החוט נקרע, אבל החרוזים הקרועים "לא מתגלגלים לשוא, יש עוד חוטים, ברוך השד, והוא חורז אותם בברית".

החריזה המחודשת נמצאת בחלקים גדולים של הגיליון הזה, שיש בו עושר וגיוון של שירה ופרוזה, ורצון עז ליצור שיחה ספרותית, בין דורית ותוך דורית, בפרוזה ובשירה. בחטיבת הפרוזה של הגיליון מופיעים שכתובים של יצירות ספרות מוכרות. חלק גדול מהיצירות המשוכתבות הן בעצם חייהן של סופרים ומשוררים. זו כתיבה מחדש של יחסים ספרותיים ושל היחס בין ספרות לחיים. משה סקאל כותב על אהבתם של ורלן ורמבו, דורית שילה על לוטה ושטפן צווייג, תמר מרין על לאה גולדברג ואברהם בן יצחק ונורית גרץ על מיכאל ברנשטיין המקבל לידיו את ספרה של רחל "ספיח", ומתוך השירים מגלה ששיקרה לו במכתביה, שהאמת נמצאת בשירים ולא בדיבור הגלוי.

מלבד מדור הפרוזה אהבתי במיוחד את שיריהם של שלומי חתוכה, קובי מידן, לי ממן ויעקב ביטון, הכותב על השרף הנודד אליו מן העצים הרחוקים וכאילו מתכתב עם סוצקבר. אבל העיקר כאן הוא העושר והגיוון, ונדמה לי שכל קורא שירה ימצא כאן משהו לטעמו.

אם הביקורת הזו הייתה נכתבת לפני חודש, הייתי מסתפק באזכור העובדה שהחטיבה האחרונה בגיליון – "דמי שיינתז לעד על התבל" – היא אנתולוגיה של שירי מלחמת העולם הראשונה. בעת יציאת הגיליון האנתולוגיה הייתה רק ציון היסטורי, 100 שנה לפרוץ המלחמה הגדולה. כעת, שיריהם של מי שהיו בחורים צעירים באותה מלחמה וחלקם מתו בה, נעשים שוב אקטואליים, ובעצם אף פעם לא חדלו מלהיות כאלה. "הן כך נמות, הן כך נמות/ ממות יומם וליל/ נתמסר למוות כי הוא נעים", כתב הוגו באל הגרמני ב־1916.

ג'וזפה אונגרטי האיטלקי כתב: "מהבתים האלה לא נותר אלא קומץ שברי קיר, אף מקרב רבים שהכרתי לא הרבה נותר… לבי הוא הארץ המשוסעת מכולן", וורה בריטן, משוררת בריטית שעבדה כאחות בבית חולים צבאי ואיבדה במלחמה את ארוסה ואת שני אחיה. כותבת על בית החולים, על הזמן שאבד ועל המוות של אהובה.

בשיר נוסף של סוצקבר הוא כותב על רצונו "למצוא ישות שלישית/ מעל חיים ומוות… כי יש ישות כזאת וזו עובדה:/ ריחה בגשם מתפשט היטב,/ אך אין למצוא בספר את סודה,/ אלא בספר שאתה כותב". מעל המוות של המלחמה ניצבים החיים, ומעליהם הספרות החורזת אותם יחד.

השורה התחתונה: גיוון ועושר ודיאלוג ספרותי בין דורי